גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
חברות מהגזזת שהפכה לחברות אמת – לחיים!

גדלתי בטריפולי עד גיל 7 . שנות ילדותי עד גיל 7 היו בסימן הסבל שסבלו היהודים משכניהם הלובים : החל בפרעות, גזל, הרס בתי כנסת וכלה בהרג של 142 איש מחברי הקהילה. אני זוכרת התארגנות של היהודית להגנה על תושבי הקהילה כשכבר גדלתי והייתי בת 6-7 .
בסמוך לפלישת צבאות ערב לישראל מצב היהודים הלך והחמיר והפגיעות בנפש וברכוש עלו מדרגה.
לאחר שקמה מדינה יהודית בשנת 1948 עלינו לארץ , ארץ של יהודים בה לא ייפגעו בנו ולא יהרגו אותנו רק כי אנחנו יהודים. חלמנו לעלות לארץ זבת חלב ודבש.

לאחר עלייתנו ארצה שיכנו אותנו במושבה רחובות.

במושבה הכרתי חברים וחברות חדשים וכולם היו יהודים.
לצערי, כנראה שנדבקתי במחלת הגזזת מאחת החברות החדשות שלי במושבה.
מחלת הגזזת היתה לא נעימה והטיפול בה היה לא נעים שבעתיים.
הראש שלי היה זרוע פצעים מוגלתיים. השערות נדבקו לפצעים. התחושה והמראה לא היו נעימים.
אני זוכרת שאמא לקחה אותי באוטובוס לקופת חולים במושבה רחובות, ל"קופת חולים רמז" .
אני זוכרת את מראה קופת החולים, החדרים של הרופא והאחות, ממש יכולה לראות אותה לנגד עיניי.
לאחר שהרופא בדק את הראש שלי בקפדנות הוא הודיע לאמא שלי ,שגם אני חליתי במחלת הגזזת כמו ילדים רבים במושבה. ובאותו הרגע החליט שעלי לקבל טיפול.

אני ממש רואה את הסיטואציה לנגד עיני: הכניסו אותי לחדר חשוך, השכיבו אותי על מיטת חולים ושמו מכונה מעל הראש.
בזמן שטיפלו בי , לא הרשו לאמא להיכנס לחדר הטיפולים בהקרנות. אמא חיכתה לי בחוץ. היום כשאני כבר מבוגרת – אני מבינה למה לא הכניסו את אמא לחדר שנותנים בו הקרנות, אבל אז לא הבנתי והייתי מאד מפוחדת.
מיד אחרי הטיפול בהקרנות החל לנשור לי השיער ותוך זמן קצר נותרתי קרחת. הייתי ילדה בת 8 קרחת שהלכה והצטמקה. הצטמקתי גם מבחינת שיער ראשי גם פיזית ובעיקר נפשית.
על הקרחת שמו לי יוד צהוב. מאז הטיפול הראשון ויותר משנתיים התהלכתי עם מטפחת על הראש.


לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת לקחו אותי מספר פעמים. בכל פעם הצטמקתי עוד ועוד. השפלתי מבט, לא שיחקתי עם חברות כי חששו שאדביק אותן, הייתי בודדה. לבית הספר לא הלכתי מחשש שמא אדביק את ילדי הכיתה. לא היה לי תיאבון. אחרי כל טיפול בהקרנות הקאתי שלושה ימים. רזיתי מאד.

אחותי תמיד מספרת שהייתי בוכה המון אבל בשקט. והבכי מתוך השקט היה מצער את אמא שלי. גם אחותי זוכרת את האומללות שלי כאחת מחוויות הילדות שלנו. מכל בני המשפחה רק אני חליתי במחלת הגזזת. אמא מאד פחדה שאדביק את שאר האחים שלי .

לאחר מספר חודשים של טיפול במחלת הגזזת קיבלתי אישור מהרופא לחזור לבית הספר. שמחתי מאד אולם הייתי חלשה והתקשיתי להתרכז בלימודים.

בכל זאת אהבתי ללכת לבית הספר. הסיבה שאהבתי היתה שהתחברתי עם עוד שתי תלמידות מהכיתה שלי שאף הן חזרו לאחר טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת.
מאז הפכנו לשלוש חברות בלב ובנפש והחברות הזו מתקיימת גם היום .
שלושתנו הסתובבנו עם מטפחות על הראש, הסתודדנו והיו לנו בדיחות פנימיות, סודות משלנו בדיוק כמו היום.
אחת מהחברות הפכה במהלך השנים כשבגרנו להיות גיסתי – התחתנה עם אחי, והשנייה גרה בעיר סמוכה. גדלנו כמו אחיות למחלת הגזזת וגידלנו את הילדים יחד כמו אחים.

היום כמו אז , אנחנו תומכות אחת בשנייה ברגעים קשים בחיים. הרגע הקשה הראשון שלנו זה שחיבר אותנו היה – טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת.

מי היה מאמין שמהגיהינום הזה תצא כזו חברות אמת לכל החיים.

א.ו.

(השם המלא שמור במערכת)

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative