גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
ילד פרא

עליתי לארץ ישראל ממרוקו בשנת 1948 כשהייתי בן שלוש.

בארץ שיכנו אותנו בעיר רמלה. גדלתי בעיר והייתי ילד שובב, "ילד פרא" טיפסתי על עצים, גידלתי תרנגולות, רצתי בשטח הפתוח עם כלבים וכשאבא ביקש הלכתי גם לרעות את הצאן.

ילד טבע אמיתי...

העיר לוד ,כמו היום גם אז, היתה עיר מעורבת יהודים וערבים.

כשהייתי בן 10 ,הוריי החליטו לעבור דירה. עברנו ממרכז הארץ להתגורר בעיר חיפה, אף היא עיר מעורבת .

כילד שגדל ללא מסגרת ,בטבע ובחיק המשפחה, להיכנס ללמוד בכיתה, היה עבורי כמו שמכניסים אריה בין סורַג ובריח. ואכן נכנסתי ללמוד בכיתה ד', עם ילדים בני גילי והשתלבתי טוב באופן חברתי.

לאחר כשנתיים בבית הספר החדש, כשכבר הייתי בן 12 שנים, חליתי במחלת הגזזת.

מבין עשרת בני המשפחה הורים ושמונה ילדים - הייתי היחיד שחלה במחלת הגזזת וטופל בהקרנות וגם היחיד שחלה במחלת הגזזת מבין ילדי הכיתה והשכבה!!!

למדתי אז בכיתה ו' עם המחנכת טובה, בתקופה שאחות בית הספר הייתה חלק מהצוות החינוכי הבית ספרי. כחלק משגרת עבודתה של אחות בית הספר, נבדקתי כמו כל חבריי אצל האחות דבורה.

אני זוכר את פניה מביטות בי במבט חכם המשלב ידע, רוך וקשיחות בו זמנית.

האחות דבורה אמרה שעלי לעבור טיפול מיוחד נגד מחלת הגזזת. היא שלחה אותי לטיפול במרפאת יבנה, בחיפה.

משפחתי ואני גרנו במרחק הליכה מהמרפאה ולכן צעדנו ברגל אמא ואני כדי שאקבל את הטיפול .

בטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת טיפלה בי גם אחות ששמה היה ברטה.

ברטה, כחלק מהטיפול במחלת הגזזת, שמה לי מנורה כחולה על גבי הקרקפת. לאחר הטיפולים החל לנשור לי שיער. כל כך נבהלתי. לקום בבוקר ולראות על הכרית את שערות ראשי?!. אף אחות גם לא הסבירה לאמא את העתיד לקרות.

להשלמת הסרת השיער הנותר עברתי לאחות אחרת , האחות רוחמה,שמרחה לי על הראש דבק או שעווה חמה ותלשה לי את השערות- זה כאב. היא לא היתה רחומה, האחות רוחמה.

הטיפול בהקרנות עם מנורה כחולה חזר על עצמו מספר פעמים.

אחרי כן שמו לי משחה או יוד בצבע צהוב. במשך זמן הטיפולים נגד מחלת הגזזת וגם זמן רב אחרי הטיפולים להסתרת מצב הקרקפת והקרחת חבשתי כובע קסקט .

פעמים רבות עלתה בי המחשבה – איך בִּין יום הפכתי מנער בעל בלורית מבריקה וזקוף לנער קירח וחסר ביטחון עצמי.

אני זוכר שלאחר שהבראתי, ממחלת הגזזת, חלף זמן רב עד שהשיער החל לצמוח.

הילדים בבית הספר ניסו להסיר את כובע הקסקט שחבשתי בקנאות מידי בוקר- כדי לגרום למבוכה ותחושת חוסר אונים.

אבל אני לא הייתי פראייר- הכיתי בם כהוגן!

אירוע נוסף משתלב עם זיכרון ילדות של חבר מהתקופה של טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת, כשגרנו בשכנות (עד היום אנחנו בקשרים טובים)- הוא נהג לבקר אותי אחרי הטיפולים בהקרנות וראה אותי בחולשַתי, מסוחרר, עם בחילות נוראיות ועוד תחושות גופניות לא נעימות.

לאחר שהבראתי המשכתי לחבוש כובע והחבר שלי הציע, להוציא אותי מהבית, וללכת להצגה יומית. ואכן קיבלתי אומץ לצאת מהבית והסכמתי. יחד הלכנו להקרנה של סרט.

במהלך הצפייה בסרט, ילדים מהשכונה ניסו לחטוף לי את הכובע.

לצערם, הם לא ידעו עם מי הם מתעסקים...

הילדים המציקים הרגישו את נחת זרועי...

אני לא הייתי פראייר- נשארתי בתוכי עד היום ולמרות הכל - ילד פרא!

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative