גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
גבעת הרקפות – תזכורת מהעבר

לאחרונה קיבלתי תמונה של האוניה "ארצה" אוניית המעפילים איתה עליתי לארץ ישראל, אני יחד עם תשעת אחיי ואחיותיי וההורים. התמונה נשלחה על ידי בן משפחה רחוק שגר כיום בגולה. התמונה הזו החזירה אותי עשרות שנים לאחור כשהייתי ילד בן 9 היום זה גיל נכדיי הקטנים. הייתה זו תקופה הרואית- מסלול העלייה שלנו היה ממרוקו למרסי, צרפת. ממרסיי לחופי הארץ, היישר לנמל חיפה.

התנאים באוניית המעפילים "ארצה" היו כמו התנאים באותה תקופה הרואית, האונייה לא היתה כמו אוניות הפאר של היום. האונייה "ארצה" הייתה שייכת לחברת "צים".

כשעלינו על "ארצה" במרסיי הרגשנו תחילה כמו עדר כבשים חלק מהעולים ישנו במחסנים קטנים וצפופים בבטן האוניה, חלק יַשנו על הסיפון חשופים למזג האוויר, למים המתנפצים באוניה במהלך ההפלגה ומרטיבים את הסיפון, העולים ורכושם המועט. אין ספק שהצפיפות היתה רבה במשך שבוע ההפלגה. למרות תנאי הצפיפות אכלנו אוכל טוב. אני זוכר זיכרון טוב את הדגים, המרקים ואפילו את החמין שאכלנו - רעבים לא היינו על "ארצה". אבל היו כאלה שסבלו ממחלת ים...

כשהגענו לנמל חיפה ירדנו מהאוניה. נשקנו לאדמה והרגשנו שהגענו הביתה.

לא ידענו עברית דיברנו צרפתית וערבית – מרוקאית. למרות מחסור בשפה קיבלנו גם באמצעות פנטומימה הסברים על חלוקה של שמיכות שחורות שהיו דוקרות ולא נעימות, כבדות ולא מחממות בכלל. למרות הכל - הגענו לארץ הקודש והיינו מאושרים.

בהמשך הטיפול בנו כעולים חדשים על אחת השמיכות הניחו 20 כיכרות לחמים שחורים, היינו משפחה גדולה, ונדרשנו להאכיל 12 פיות. בנוסף לשמיכות וללחמים נתנו גם קופסאות שימורים ובהן אוכל משומר. ייאמר לזכות מדינת ישראל שהיא דאגה לנו, העולים, לקיום בתקופה הראשונה בארץ. בנוסף, אבא, כראש המשפחה קיבל תלושי מזון לקניית אוכל.

בנמל חיפה נבדקנו רפואית כל 12 בני המשפחה, ריססו אותנו בחומר חיטוי שנקרא DTTהחיטוי היה כיוון שפחדו שהבאנו מחלות מהדרך.

אחר כך עברנו לבדיקות של קרקפת הראש.

שוב, כל המשפחה, נכנסנו לחדר אחר שם נבדקו הראשים שלנו. האחות שבדקה אותנו החליטה מי מבין האחים חלה במחלת הגזזת. אחרי הבדיקה האחות גילחה לנו (האחים) שחלו במחלת הגזזת את הקרקפת , ונותרנו קרחים עם פצעים גלויים. האחות הסבירה לנו שהמטרה בגילוח השערות היא שלא נסתובב עם מחלת גזזת ונדביק ילדים נוספים בסביבתנו.

לקחו את בני המשפחה שלי ועולים נוספים שהעפילו איתנו ב"ארצה" במשאית גדולה ופתוחה ויישבו אותנו במעברת "עיר המפרץ" לימים באזור קרית ביאליק.

שם התגוררנו תחילה בצריפונים. היום באזור המעברה ישנה גבעה שבתקופת הפריחה מתכסה ברקפות והמראה מלבב.

נשלחנו לטיפולים במרפאה בשכונת הדר, בחיפה. אני זוכר שנקראה "מרפאת איבן סינא".

בטיפולים עצמם שמו לי חומר דמוי סוכר או שעווה על גבי הקרקפת ובמהירות "קרעו" לי את הקרקפת ותלשו את השערות. הפעולה הזו היתה כואבת מאד וזכורה לי כאכזרית. אחרי שהייתי כאוב הכניסו אותי לחדר חשוך. בחדר החשוך התמודדתי לבד עם הפחד מהטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת ושמו לי על הראש מן מכונה כמו כובע שדומה למייבש שיער שיש במספרות של נשים, אני יודע היום שהמכונה דמוי הכובע היתה טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת.

הטיפול בהקרנות לא כאב, אחרי הטיפול הייתי חיוור וחשתי ברע.

בסיום כל טיפול נגד מחלת הגזזת בהקרנות - היינו ארבעה אחים, חיוורים, קרחים, כאובים ובעיקר לא מבינים....

 

(סיפרה: מ.כ. הפרטים המלאים שמורים במערכת)

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative