גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
ילד רגיש בתקופה אטומה

גדלתי במושב בדרום הארץ שהורי היו ממקימיו והייתי התינוק הראשון שנולד בו, וזה התרחש בשנת 1955 . תושבי המושב החלוצים התייחסו אלי כנבט הראשון בישוב, נתתי להם רגעים של תקווה, שמחה ואמונה שזהו הבית.

גדלתי כילד טבע במרחבי המושב שהתרחב וגדל. אבי היה אדם חזק, חקלאי וציוני מושבע.

כשהייתי בן 4-3 שנים חליתי במחלת גזזת  וקמה דאגה גדולה בקרב התושבים.

שלחו אותי לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת לצפון הרחוק - לשער העלייה בחיפה.

אמא הביאה אותי לחיפה והשאירה אותי לטיפולים אינטנסיביים שארכו כחודש ימים. לאמא היתה אמונה גדולה במדינה. היא לא ידעה איך מטפלים בי נגד מחלת הגזזת, לא ידעה מה קורה איתי במהלך הטיפולים נגד מחלת הגזזת.

אני זוכר את קשיי הפרידה מאמא כשהביאה אותי לחדר הטיפולים למקום בו נתנו הקרנות נגד מחלת הגזזת וגם הטיפולים שנעשו לי אני זוכר היטב .

בהתחלה שמו לי חומר שמזכיר לי זפת ומרחו אותו על גבי הקרקפת, אחרי שהחומר הצטנן תלשו את השערות שלי בחזקה מהקרקפת. בכל פעם כשאני נזכר ברגע תלישת השערות - שערות גופי סומרות ודמעות זולגות מעיניי ללא הרף. אני חוזר להיות הילד הבודד הזה שמקבל טיפולים ומרגיש חסר אונים.

בטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת האחיות קשרו לי את הידיים והרגליים כדי שלא אזוז. השכיבו אותי במיטה והכניסו לי את הראש לתוך מכונה שנראית כמו מנורה עם אור. בטיפול הרגשתי שהראש שלי מתלהט ועוד כמה רגעים של טיפול במכונה והוא נשרף, אבל לא יכולתי לזוז להגן על עצמי כיוון שהייתי קשור וחסר אונים.

בלילות ישנתי במבנה שבו מסודרות המון מיטות ברזל במין חדר ארוך וצר. כל ילד ישן על מיטת ברזל, שנראית כמו מה שנקרא היום מיטת סוכנות. מי שקרא ספרים, כמוני, בנערותו וודאי זוכר את הסיפורים על ילדים שנשלחו לפנימיות- הרגשתי ילד כזה- ילד פנימיות, שישן על מיטה בפנימייה ובעיקר נעזב על ידי משפחתו.

במקרה שלי ההורים היו באים לבקר אותי מדי פעם. בפעמים הבודדות הללו הייתי נצמד לאמא מפַחָד שתעזוב אותי שוב ותחזור למושב . אמא היתה מביאה לי פינוקים אבל אני רציתי רק אותה, שתהיה איתי או שתיקח אותי איתה חזרה למושב.

בטיפולים לא אכלתי ולא שתיתי בדיעבד אני מבין שהרגשתי לא טוב פיזית ונפשית ועשיתי שביתת אוכל ושתייה בשער עלייה. רזיתי מאד והייתי חלש.

בכל פרידה הרגשתי אומלל, חסר אונים , הפרידה לוותה בבכי קורע לב. אין אחות שלא הזילה דמעה תוך כדי שהיא מחזיקה אותי ברגעי העזיבה.

הטיפולים זכורים לי כסבל גדול. בכל לילה הייתי נרדם לאחר בכי על כרית רטובה מדמעות.

בטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת היה לנו סדר יום מובנה: בבקרים לאחר לילות של בכי ונהי העירו אותי לארוחת בוקר ולטיפולים. בכל בוקר בשעת הארוחה הייתי מתפלל לאלוהים ומבקש ממנו בכל מיני תפילות שהמצאתי שידלגו על תורי- ולא יטפלו בקרקפת הבוערת שלי שוב בהקרנות.

בנוסף לדמעות שהרטיבו את הכרית שלי , היא היתה מוכתמת בכתמי דם מהפצעים המוגלתיים של מחלת הגזזת.

בתקופת טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת אני זוכר את עצמי מלוכלך ומוזנח.

המצעים שעל המיטה הוחלפו לעיתים רחוקות. גם בגדים בקושי החלפתי, כי לא היו לי .

בכל לילה בעקבות מצבי הנפשי שהתדרדר הרטבתי את הסדינים. האחיות היו משתגעות ממני וכעסו עליי. בתקופה הזו לא חשבו על נפשו של ילד ומצבו הרגשי.

אחרי כחודש כשחזרתי הביתה המשכתי להרטיב בלילות. בכל בוקר קמתי רטוב עד צוואר. אבא נהג לכעוס עלי ולגעור בי שאני לא תינוק. והוא היה חסר אונים כמוני ונהג להחטיף לי מכות הגונות. תחילה החטיף לי בידיו ואחר כך היה מכה אותי בחגורה.

רופא המושב הגיע לביקור בית ובדק את גופי, הוא ראה שכל הגוף שלי כחול ממכות ונזף באבא על מעשיו וביקש ממנו לחדול.

בעקבות טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת הפכתי להיות אדם רגיש במיוחד לזולתו.

כיום יש לי גידול סרטני בצוואר האחורי. אני עובר בדיקות טכנולוגיות שונות ובוחן אפשרויות הסרה של הגידול כדי להימנע מפגיעה חלילה באופן גופני ושכלי .

ע.א. (הפרטים המלאים שמורים במערכת)

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative