גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
שקית הממתקים שלי!

נולדתי בבירת הדרום של ישראל, אחת משבעה אחים ואחיות.

הייתי ילדה בת חמש כשבאו לאסוף אותי עם רכב מהבית לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת.

הורידו אותי מהבית , מהקומה השלישית ,למכונית. שתי אחיות לבושות מדי אחות בצבע לבן הובילו אותי להיכנס לרכב. בכיתי מאד וגם אמא שלי בכתה. האחיות ממש סחבו אותי לרכב.

אמא היתה חסרת אונים מעזיבתי את הבית אל הלא נודע והיא נתנה לי שקית עם ממתקים כדי שלא אבכה, ולא אתעצב. הניסיון שלה להרגיע אותי עם שקית ממתקים - לא כל כך הצליח לה...

את הדרך הארוכה לטיפולי גזזת בשער העלייה בחיפה אינני זוכרת. אני מניחה שאחרי הבכי והדמעות הרבות שזלגו מעיניי בשילוב הנסיעה שלא נגמרת צפונה גרמו לי להירדם.

ריח המלוח על השפתיים ומראה חוף הים הצמוד למבנים בהם טיפלו בראשי חרוטים בי היטב.

הסתובבתי אבודה ברחבי שער העלייה. הרגשתי ילדה בודדה בתוך מחנה ענק של ילדים עם טיפולים בראשים.

במסגרת הטיפולים נגד מחלת הגזזת הושיבו אותי על כסא בחדר טיפולים. אחת האחיות לקחה ממני את שקית הממתקים,שנתנה לי אמא, הניחה על מדף גבוה בחדר הטיפולים והבטיחה להחזיר לי אותה אחרי הטיפול. האחות לא ידעה כי הממתקים הפכו עבורי לקשר היחיד עם הבית ממנו נלקחתי בכח.

אחרי שהושיבו אותי על כסא ילדים מרחו לי על הראש משחה מסריחה שערבבו בתוך גיגית גדולה ומרחו מאותה גיגית חומר על ראשי ילדים נוספים, שחלו בגזזת ,על הקרקפת.

לאחר הטיפול עם החומר מהגיגית תפסו לי את הידיים וקרקפו את שערי הארוך ובִּין סיוט שמרגיש כמו נצח הפכתי מילדה בעלת שיער ארוך ומלא לקרחת כמו תינוקת, נראיתי והרגשתי כמו בן. העלבון היה צורב ונותר עד היום.

אחרי הסיוט כשעדיין לא התאוששתי והדמעות לא יבשו ,הכניסו אותי לבד לחדר חשוך וחזרו וביקשו שלא אזוז.

הטיפול בראש בהקרנות נגד מחלת הגזזת היה בתקופת הקיץ . היה חם. ובחדר החשוך והחשוך היה חם יותר. הראש שלי להט אחרי הטיפולים בהקרנות. הלחות מהים גרמה לכולם לזיע מקטן ועד גדול. מיזוג אויר לא היה בנמצא פרט למאווררי תקרה בחדרים מסויימים. לכן בין הטיפולים נגד מחלת הגזזת , בשעות אחר הצהריים נהגו לחלק לי ולשאר הילדים מֵלון חתוך לפלחים. המלון היה קר ומתוק ונשאר בליבי כרגע של טוּב ורוגע. עד היום מלון הוא אחד הפירות החביבים עלי בעונת הקיץ.

אחרי הטיפולים נגד נחלת הגזזת חזרתי הביתה ילדה אחרת.

במהלך השנים אמא נהגה לספר בעצב ודמעות נצצו בעיניה כי תקופה ארוכה לא יַבשו הדמעות מעיניי ושבכיתי ללא הפסקה.

אמא לא ידעה איך לטפל בי, לא היה לה פנאי להתבונן בי, להקשיב לי, היא היתה עסוקה בלנהל בית של 9 נפשות הכולל בישולים, כביסות, ניקיון בתקופה של מחסור תמידי במצרכים,בכסף וגם בשפה שלא היתה מנת חלקה. בעיקר אני חושבת שהיא חשה אשמה. אשמה שלא הצילה אותי.

במהלך כשנה לא יצאתי מהבית מרב בושה ומרב חולשה בגלל מחלת הגזזת .

התהלכתי עם תחבושת החובשת את ראשי הכואב והקרח.

לגן כמובן שלא הלכתי במשך שנה שלמה ולכיתה א' עליתי רק כעבור שנה נוספת לאחר שהשלמתי את הנלמד בגן הילדים.

וממתקים?! עד היום אני אוהבת. הם מזכירים לי טעם של בית.

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative