גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
מעברת שִמרון – שיגעון!
האם הייתם מעלים בדעתכם:
שיש קשר לטיפול בהקרנות שקיבלנו נגד מחלת הגזזת ולמצבנו הבריאותי כיום?
שיש קשר בין מחלת הסרטן האיומה לבין טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת?
שיש רופאים שיכולים לקשור בין שני המאורעות? 
גם אנחנו לא ידענו!
ה-מזל שלנו, שרופאה אחת מיוחדת במינה, בתוך מערך בית החולים שאלה בעדינות וברכות, שלא על מנת חלילה לפגוע:" סליחה שאני שואלת שאלה אישית, האם חלית בשנות בחמישים במחלת הגזזת? האם טופלת בהקרנות נגד מחלת הגזזת?"
אחי ואני נאלמנו דום! הרגשנו שנינו שהדם "בורח" מהגוף. היינו המומים וחשנו שברגע אחד חשפו אותנו. כל כך הרבה שנים הסתרנו והחבאנו את האירוע המשפיל הזה. והרופאה בעדינות ובמקצועיות "הפשיטה" אותנו.
אנחנו שני אחים שנולדנו במקומות שונים אבל גדלנו להיות קרובים – קרובים. האחד נולד במרוקו והשני נולד בארץ, צבר.  
הסיפור שלנו התחיל כשגרנו במעברת שִמרון ליד נהלל, במדרון תל שִמרון. 
 אותנו העולים, יישבו במעברה זו מכיוון שהיה לנו תפקיד חשוב -   להקים את הישובים רמת ישי ומגדל העמק. 
אבא שהיה ציוני מושבע, עשה ככל יכולתו למען המדינה. הוא נטל חלק בפיתוח ובניין הארץ. 
באחד הימים שבשגרה הודיעו לאמא, שאחי נדבק במחלת הגזזת ,אמא נהגה לקרוא למחלה הזו "טוניה". אחר כך גם אני  נדבקתי ולכן נשלחנו לקבל טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת ביחד. 
לקחו אותנו עד - חיפה הרחוקה. למקום יפה ליד הים, כיום אני יודע שקראו למקום "שער העלייה" או כמו בשיר  "שרליה" . כשהגענו הרגשתי את המליחות באויר. תחושה מיוחדת שלא אשכח לעולם.
היום,  הנסיעה לחיפה היא צ'יק צ'ק אבל בשנות החמישים...אוהווו-  זה היה לוקח יום שלם.  
הגענו למקום שבו התאספו ילדים רבים מרחבי הארץ, רובם עולים חדשים שאינם דוברים עברית. אחת התמונות הזכורות לי ביותר - הצוות של האחיות הלבושות חלוק לבן ונעולות בנעליים לבנות  מדברות עם הילדים והנערים בשפת הידיים, אחרת הן לא היו מבינות ולא מובנות. 
הכניסו אותנו לחדר שבו קיבלנו טיפול בהקרנות היישר לראש, בחדר היינו כל אחד לחוד ואמא חיכתה לנו בסבלנות וליוותה אותנו בטיפולים המתישים. 

טיפול במחלת הגזזת

אחרי הטיפול במחלת הגזזת הפכנו קרחים. מרחו לנו משחות בראש ואמא נהגה להזכיר לנו לחבוש כובע על הראש כדי להימנע מהקנטות של חברים ומפציעות בראש חשוף. 
בלילות לא ישנו מרב כאבי ראש. הרגשנו שנינו כאילו הראש עומד להתפוצץ מרב כאב. לא ידענו איך להניח את הראש כך שיכאב פחות. 
אמא לא ידעה, לא רצינו להעירה, או להדאיג אותה. התנחמנו זה בזרועות זה. יחד צפינו בזריחות של מעברת שִמרון וראינו את הבוקר עולה. 
בבית הספר היינו תלמידים חלשים, כי היינו עייפים מלילות לבנים מרובי כאב. אבל גדלנו, התבגרנו , התחתנו הקמנו משפחה , השלמנו תארים, התקדמנו בעבודה ואז... בבוקר אחד
התגלו לי גידולי מלנומה. 
אחי הגדול, תומך בי היום בדיוק כמו אז. 
זה המקום להודות לרופאה שמטפלת בי במקצועיות ועדינות. בזכותה שיתפתי גם את בני משפחתי בסיפורי מעברת שמרון. 
מעברת שמרון – זיכרון שיגעון!
 
לעוד מידע בנושא: מחלת הגזזת>>

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative