גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
גזזת נגד אור השמש
העלייה שלנו מעיראק, שוכנה תחילה במעברות בדרום הארץ במקום שכוח אל. קמנו בבוקר וראינו חולות: חול מצפון לדרום וממזרח למערב. אנחנו הילדים התרוצצנו בין הררי החולות האינסופיים וכמו ילדים – היינו מאושרים. 

לאחר תקופה של חוסר מעש הן של המבוגרים והן של הצעירים במעברה, הודיעו לנו  שעלינו לעבור להתגורר בעיר באר שבע. אספנו את חפצינו המועטים ונסענו במשאיות פתוחות אל עבר בית חדש. עבורנו הילדים היה זה מעבר טבעי אל עבר הרפתקה חדשה.  
כיום העיר באר שבע היא עיר גדולה מפותחת ומתפתחת ללא הרף, המושכת אליה חבר'ה צעירים וזוגות בתחילת דרכם, היא הפכה לבירת הנגב – וראויה לכתר זה. סטודנטים שבאים ללמוד בעיר מתאהבים בה ומתיישבים מתוך בחירה ולא כי יישבו אותם- כי אילו צרכי המדינה,  להבדיל, משנות החמישים - אותנו יישבו בבאר שבע. 

לאחר שהעבירו אותנו לעיר באר שבע, שלחו את ילדי הטבע ההרים והחול ללמוד במסגרת חינוכית. אני למדתי בכיתה רב גילאית, במחשבה לאחור, אני חושבת שלא היו מספיק ילדים בכל שכבה או שלא היו מספיק מבנים של כיתות או ... שלמדנו למעשה עברית: לדבר, לקרוא ולכתוב ולכן לא רלוונטי בן כמה אתה. 
באחד הימים אירגנו אותנו, הילדים, לבדיקות בריאוּת: 
נמתחנו כדי שימדדו את הגובה, 
נעמדנו על  משקל ברזל
לא זזנו כדי למדוד את היקף הראש
נבדקנו שלא נדבקנו בכינים. 
כחלק מבדיקת הכינים שעברנו התגלה שחלקנו סבל מפצעים מוגלתיים ולא נעימים על גבי הקרקפת. 
הילדים שהיו להם פצעים, למעשה, חלו במחלת הגזזת.  אף אחד לא היה מודע שהם "חולים". 
התלמידים שחלו במחלת הגזזת מהכיתה שלי, נלקחו כולם יחד לטיפול. 
במהלך הטיפולים נגד מחלת הגזזת ראיתי עוד ילדים שזיהיתי את פניהם כתלמידים מבית הספר מהכיתות אחרות. 

המחשבה שמטרידה אותי מאז שנות החמישים - שאין צורך להודיע להורים שלנו דבר בענייננו, על בדיקה, טיפול, טיול  אלא - מודיעים לנו שלוקחים  אותנו ל"טיול"- היא מחשבה מכבידה וטורדנית . כיום, אף הורה  לא יסכים לשלוח אף אחד מילדיו ל"טיול" שכזה מבית הספר.... וכמובן שאני, מניסיוני הרע, לא הייתי מסכימה.  

כילדה צעירה, אני זוכרת בפרוטרוט את טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת שעשו לי:
תחילה מרחו חומר על גבי הקרקפת, החומר הזה נראה כמו דונג, כמו שעווה... 
אחרי שהחומר התייבש קרקפו אותי, רק תמונת הזיכרון שעולה מחזירה את תחושת הכאב הבלתי נשכח ועיניי מתחילות לזלוג כאילו מקרקפים אותי כאן ועכשיו!
ואז... דמעות רבות אינספור  זלגו מעיניי. יכולתי למלא גיגית מתכת לכביסה ביד,  מכמות הדמעות שזלגו בשקט, ללא אומר, ללא ציוץ, ללא ניד. הדמעות שמקורן תחילה בכאב הפיזי האובייקטיבי מטיפול מסוג זה ובנוסף, הכאב הפנימי- הכאב הנפשי, הפרידה מהצמות הארוכות שהיו ואינן ולא ישובו עוד, תחושה שאני ילדה קרחת. 
הרגשתי שהפכתי עירומה כביום היוולדי בפני החברה. אני זוכרת את הקולות, הצעקות והצרחות עד לב שמיים ומענה – אַין!  הפעוטות, הילדים והנוער - מכל הגילאים, כולם יצאו עם קרחת, כואבים וכבויים. 
לא די בכך - אחרי הקרקוף שפכו לנו על הראש יוד בצבע אדום. היוד שהגיע במגע עם הקרקפת החבולה יצר תחושה של שריפה ואש הבוערת על  גבי ראשי. 

יום או יומיים אחרי הקירקוף הכניסו אותי לחדרון לבד שם ביקשו שאכניס את הראש שלי למכשיר שנראה כמו כובע של מספרה. הבקשה נראתה לי קלה, בהתחשב בטיפול המקדים. בתוך המכשיר לא הרגשתי משהו נורא, חום על גבי הקרקפת ולאחר כרבע שעה – נכנסה האחות וביקשה שאוציא את הראש תחת המכשיר. 
בדיעבד, רק הבנתי שאילו היו הקרנות נגד מחלת הגזזת. 
לאחר הטיפול ב"כובע של המספרה" התחלתי לחוש תשישות וכאבי ראש עזים.   
כיום, אני לא מסוגלת להיחשף לשמש. במידה ולא הבחנתי ונחשפתי לשמש עולה בי תחושה שהקרקפת שלי בוערת ועולה באש. תחושה של גיהינום על פני האדמה. 

מהר מאד הבנתי ששמש עבורי זו סכנה ולכן מזה שנים רבות אני עובדת במשמרות ערב בלבד על מנת שלא אצטרך לצאת בשעות בהן השמש קופחת ממעל ועלולה להכאיב לי. 
אנשים בכל בוקר פותחים את התריסים והחלונות כדי לקבל את פני היום, האור נותן להם תחושה טובה ואצלי ההיפך הגמור – התריסים והחלונות במהלך היום בביתי – סגורים ואני מאפילה את הבית . 
תודה על המצאת החשמל שמאפשרת לי להדליק אורות בבית ולהפעיל מזגן לקירור מה שמאפשר לי לחיות חיים סבירים. 
תודה לטכנולוגיה המתקדמת בזכותה הסביבה חושבת שאני שופעת שיער, ואף אחד לא יודע כי הראש שלי מלא תוספות שיער. 
תודה לגנים שלי, בזכותם אני נראית צעירה. 
תודה למסכַת החיוך אותה אני עוטה כשאני יוצאת מהבית. 

פ.ר. (הפרטים המלאים שמורים במערכת) 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative