גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
יהודים ויהודים ומחלת הגזזת במרוקו
לא הרבה יודעים אבל...
האוכלוסייה היהודית במרוקו מורכבת משני חלקים: 
חלק אחד, ילידי המקום שחיו הרבה שנים במרוקו ויש הטוענים ששורשיהם הוגלו למרוקו לאחר חורבן בית המקדש הראשון במאה ה- 6 לפנה"ס. 
החלק השני, יהודים אנוסים מפורטוגל שהגיעו למרוקו, בעיקר, בשביל לחזור ליהדותם וחלקם הגיעו למרוקו לאחר גירוש ספרד שהיה בשנת 1492.  

אחת הגאוות של בני משפחתי היתה להשתייך לחלק הראשון. 
אבל בתקופה שהיתה מגפת מחלת הגזזת - לא היה חשוב מאיזה חלק אתה. רבים נדבקו, חלו וטופלו בהקרנות נגד מחלת הגזזת
מאיתנו, היהודים, פחדו שנדביק את שאר הילדים- כאילו שגזזת היא מחלה יהודית. 
אמא שלי היתה נשמה גדולה וטובת לב. תמיד עזרה לכל המבקש החל מבני המשפחה, השכנים ואף זרים, הפעם נחלצה לעזרת הוריה. 
אני זוכר שכשהייתי ילד קטן כבן 7-8 שנים אמא לקחה אותי ואת אחיה שהיה גדול ממני בשנה אחת בלבד לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. יחד הלכנו לבית החולים במרקש וטופלנו אצל ד"ר חביב. 

בטיפולים נגד מחלת הגזזת תחילה הורו לנו לשבת על כסא כדי שיגלחו את שער הראש. מרחו לנו מעין משחה כמו שעווה על הראש שהפכה את הקרקפת לצהובה ותלשו את שערות הראש, זה כל כך כאב שיצאנו שינינו מהטיפולים עם עיניים אדומות ובולטות.  
אחר כך העלו אותנו, כל אחד בנפרד, על מיטה וסימנו סימונים בקווים על גבי הקרקפת והצמידו לראש מכונה חשמלית. המכונה החשמלית היתה כמו מכשיר עגול עם אור.בכל פעם שמו את המכשיר בסימון אחר של הראש. המכונה לא הכאיבה רק גרמה לנו לתחושה כללית לא טובה. 
אני לא זזתי – בדיוק כמו שביקשו. האמנתי שאם אקשיב למה שמבקשים ממני – הכל יעבור בשלום וייגמר  מהר. 
הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת היו קשים וממושכים. כתוצאה מהטיפולים, בתקופה זו  ירד תאבוני ובאופן כללי תפקודי היה לקוי הדוד שלי נחלש אף הוא. 
                                                                                                                                                                   
אמא שלי התנגדה כל העת לטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת. אבל לא היתה לה ברירה. אמרו והבהירו לה שרק מי שעובר את הטיפול בהקרנות נגד מחלת גזזת- יוכל לעלות לארץ ישראל.     
אמא נעצבה כפליים והסכימה, בלית ברירה, שיטפלו בנו בהקרנות נגד מחלת הגזזת. היו לאמא שלי חושים מחודדים, אינטואיציה. היא הרגישה שלטיפולים הללו לא תהיינה השלכות טובות.    
כך נותרנו שנינו, אני ודודי, קרחים. אמא שלי טיפלה בנו בקפידה על פי הוראת האחות.    

בתקופה ההיא במרוקו היהודים חיו במלאח, שכונה מיוחדת ליהודים, לצד אנטישמיות בכל מקום נוספה אוירה של מגיפת מחלת הגזזת. 
ילד שחלה בגזזת נחשב לילד פגוע שמשהו לא בסדר איתו וכל הסביבה והקהילה נהגה לעשות  "פרצוף". היתה זו  תחושת נידוי, חרם על הילד ומשפחתו. צעקו לעברי ולעבר דודי "טוניה – טוניה!"  הרגשנו השפלה וחריגות נוראית.  

לאחר טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת, הבראנו, והרשו לנו לעלות לארץ .
בארץ ישראל היו יהודים מארצות שונות עם מנהגים שונים ושפות אֵם שונות ולא חשוב היה לאיזה חלק אתה שייך לראשון או לשני – יהודי היה יהודי!

מאז ועד היום אני ובן דודי בקשר צמוד, התחתנו באותה שנה, גידלנו את ילדינו- כמו אחים, טיילנו יחד בארץ ובעולם חגגנו יחד חגים משפחתיים - לאורך השנים אנחנו מתייעצים וקרובים אנחנו כמו אחים. נקשרנו בדם וגזזת.
 

ב.נ.א. נהרייה (הפרטים שמורים במערכת)   

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative