גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
לבד עם תלתל מדובלל 1
קשה היתה עלי הפרידה מארץ הנילוס, מבית הכנסת המוכר והידוע במרכז הקהילה ומבני המשפחה שנותרו מאחור.
לא הפסקתי לבכות מרגע שאמא אמרה: "הגיע הרגע להיפרד מסבא וסבתא". 

מרגע הולדתי הייתי קרובה מאד לסבתא-כמו נשמות קרובות – קרובות נועדנו להיות. מגיל שנתיים נהגתי לשבת לידה בזמן שבישלה- וצפיתי בחריצוּת הידיים החזקות, מיומנות בבישול ובתיבול שכמו במטה קסם הופכת כל תבשיל למעדן . נכבשתי בקסמה כששרה לי שירים ושכבתי לידה מתבוננת על כל ניד וקמט כשישנה את שנת היופי. והיא היתה אישה- סבתא יפה וחזקה.  
כשאמא אמרה שעליי להיפרד לא הבנתי ולא ידעתי שכוונתה בכך-  שאנחנו עולים לארץ ישראל ולא אראה את סבתא אף פעם ...יותר. הייתי ילדה קטנה שנותרה עם לב שבור מהפרידה ממצרים, ובעיקר מהפרידה מסבתא. 
עזבנו את המולדת: הורים, אחות בכורה, אני האמצעית ואחות קטנה. 

יצאנו למסע שקראתי לו יציאת מצרים שלי: יצאנו ממצרים באונייה והגענו לאיטליה למחנה מעבר, ברינדיזי, ומשם עלינו ארצה באוניה. 
לאחר שבשעה טובה והרבה התרגשות  הגענו לחופי חיפה "העמיסו" אותנו על משאיות והסיעו למעברת בית שאן. למעברה הגענו בשעות החשיכה. בקושי ראינו את פני הקרקע עליה דרכנו ואת 4-5 אוהלים רעועים שעמדו והפכו את המקום ל- מעברה. 
בלילות, הגשם ירד בחוזקה ורוחות עזות נשבו, אבא נאלץ לאחוז במקל של האוהל על מנת שלא יעוף או יתמוטט על ראשינו. היתה זו מלחמה נגד איתני הטבע. באחת מהן אבא שנאבק במהלך הלילה עם הרוחות כנראה, בשעות הבוקר המוקדמות- נרדם כשהוא אוחז במקל במרכז האוהל... והאוהל עלינו. 

החיים במעברה היו לא פשוטים והמעבר למדינה שזה עתה קמה היה קשה במיוחד עבור ההורים שלי. 
אוכל ניתן בתלושי מזון בתקופה המכונה "תקופת הצנע" ובכל פעם קבלנו במשורה שעועית לבנה, לחם ומוצרי יסוד. לשמחתנו היה לנו שכן רווק שנתן לאמא מקצבת האוכל שקיבל, כיוון שראה את הקושי שלה ושל אבא להאכיל 5 פיות בתקצוב מועט זה.
אחרי שהתמקמנו, שלחו אותי לגן הילדים, שהיה ממוקם במבנה של צריף במעברה. אהבתי ללכת לגן אבל לצערי ההליכה לגן נגדעה בעודה באיבה. 

אמא גילתה שיש לי בראש כל מיני הפרשות מוזרות ופצעים חדשים. ולקחה אותי לרופא שהגיע פעם בכמה שבועות למעברה. 
הרופא חרץ מיד – "גזזת!" ושלח אותי לטיפולים בהקרנות בעיר חיפה. 
בדרך לא דרך אמא דאגה שאגיע לטיפולים נגד מחלת הגזזת במרפאה בהדר בחיפה. 

הנסיעה לשם היתה קשה ומטלטלת ונעזרנו בהרבה אנשים טובים באמצע הדרך, בתומה הגענו למרפאה ובה פגשתי בעוד ילדים שחלו במחלת הגזזת והגיעו לטיפול.  
אני זוכרת שהאחות היתה מאד נחמדה ולקחה אותי לחדר שבו בדקה את הקרקפת שלי. משגילתה שאכן חליתי במחלת הגזזת קראה לרופא שהחיש צעדיו לחדר וביקש שתטפל בי ומהר. 
במהירות גילחו את השיער שלי ונהייתי ממש קרחת. אחר כך הכניסו אותי לתוך חדר חשוך ובו שמו לי את הראש בתוך מכונה. 
אמא נשארה בחוץ ואני הקטנה זוכרת את מחשבותיי המלאות דאגה לאמא: איך תסתדר  לתקשר עם האנשים כיוון שלא ידעה לדבר עברית. 
אחרי טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת שַבְתי לגן כחושה ועל ראשי קשורה מטפחת לבנה. 

זיכרון העלבון שבדחייה החברתית-  מהילדים שלא רצו לשחק איתי צרוב בי עד היום. לא הבנתי אותם אז ומאד נפגעתי אבל היום אני מבינה שהיה לי ריח נורא של משחה מסריחה ונראיתי להם ילדה מוזרה, ילדה אחרת  לא אותה ילדה שלפני טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת אלא ילדה חדשה.
  
לאחר שהסתיימו טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת החל צומח לאיטו שיער הראש ששינה את טבעו  משיער חלק, ארוך ורך למגע לשיער קצר ומקורזל. 
ואני- נותרתי בדד, ללא חבר רק עם... תלתל מדובלל. 

ל.כ.נ. (הפרטים שמורים במערכת) 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative