גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
ילדה אישה ואור כחול מעברהּ
עליתי לישראל ילדה בת 8 והפכתי ברגע אחד לאישה. 
עשינו דרך ארוכה ממוסול, שבמרכז העניינים כיום בעקבות דאע"ש, דרך בגדאד, עיר  הבירה, אליה נסענו ברכבת. לעלייה לישראל חיכינו וציפינו בבית כנסת. מבגדאד הגענו לקפריסין ולבסוף  הגענו לארץ ישראל. 
 
בקפריסין ובישראל עברנו ריסוס באבקה לבנה. הרגשה נוראית של השפלה וחוסר אונים. 
גל העליה שפקד את הארץ לאחר גמר הקרבות במלחמת השחרור, יצר בעיה של קליטת המוני העולים החדשים ופיזורם ברחבי הארץ. תחילה יישבו אותנו במחנה עולים באוהלים ואחר – כך העבירו אותנו למעברת רמת השרון. 
הרגשנו כמו היהודי הנודד, עברנו ממקום למקום. ברמת השרון הוקמה מעברה מול הכפר הירוק בצד המזרחי של הכביש. 
הוקמו בה אוהלים למגורים וצריפי עץ למתן שירותים ציבוריים. 
 
בהמשך המעברה גדלה ונוצרה חלוקה: במעברה א' שוכנו העולים באוהלים, במעברה ב' ו-ג' , כבר "שופרו" תנאי הדיור והעולים שוכנו בפחונים ובבַּדוֹנִים. אמנם גם במעברות אלה שוכנו המבוגרים באוהלים, אולם בדיור "המשופר" זכו לגור משפחות עם ילדים קטנים ואנשים חולים. 
אני זוכרת שתחילה גרנו באוהלים ואחר כך בבדונים ולבסוף שיכנו אותנו בבית עץ – ביום זה - הרגשנו ששדרגו אותנו לגור בוילה. היינו מאושרים. 
הייתי ילדה בת 8 שעלתה לישראל בשנת 1950 ואף פעם , אף- פעם , לא למדתי בכיתה, לא ישבתי לספסל הלימודים, לא הלכתי יום אחד לבית ספר. כיום אני בת 75 , כבר סבתא ולא למדתי במסגרת חינוכית לימודית  יום אחד בחיי!!
 
לעולים היה קשה למצוא עבודה. האפשרות הייתה למצוא עבודה רק בחקלאות או בבנין. אימי עליה השלום עבדה כל חייה בחקלאות. לכן, השאירה אותי, הבכורה,  לגדל את 8 אחיי. הייתי להם כאם וכאחות, כמאמר שירו המפורסם של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.  
אמא ילדה, הייתה חודש בבית ואחר כך חזרה לעבוד בחקלאות.
 
השכם בבוקר הייתה מחכה לה עגלה רתומה לחמור שאספה אותה לעבודה והחזירה אותה בחשכה הביתה. לאחר לידת אחותי, כשהייתה כבת החודשיים היא הייתה רעבה. היא בכתה ללא הרף. אמא השאירה לה מעט חלב שהצליחה לאסוף ללא משאבת חלב מודרנית שיש כיום. אבל החלב לא הספיק לאחותי לכן החלטתי להוסיף  מים מהברז. צעדתי מהאוהל שלנו, כשאחותי צורחת מרעב, אל הברזים שהיו ממוקמים בכמה מרכזים לאספקת מים. החלב המדולל לא היה לטעמה ולא מילא את בטנה התפוחה. ויותר מזה היא הקיאה ושלשלה,חוסר אונים לי ולה.
 
אחותי נשארה רעבה. גם אני הייתי רעבה כל הזמן וכך גם אחיי.  
אמא היתה חולת ניקיון עד שסגרה את עיניה. אחת התופעות הייתה דאגתה לנקות לנו את הראש מכינים בעזרת נפט, שמן וחומץ. בתקופת שנות החמישים לא היו תכשירים נגד כינים ומקלחת לא הייתה עניין שבשגרה. באחד הימים אני זוכרת שאמא גילתה קרחות בראשנו. 
היא לקחה אותנו לתל אביב לטיפול בראש נגד פצעים שנקראו מחלת הגזזת. אחי ואני הגענו מחיים באוהל, חולות ואבנים ונכנסנו למבנה בנוי אבן. 
 
היינו המומים ומבוהלים, לא הבנו את השפה. אני שלא למדתי בבית ספר לא הייתי חשופה כלל לשפה העברית ונהגתי לגדל את אחי ולשוחח איתם בעיראקית. המעבר בין הארעי לקבוע, בין שפת האם לשפה העברית הלא מוכרת והלא ברורה יצר עבורנו תחושת הלם.
אני זוכרת שלא ידענו מהי מחלת הגזזת, לא ידעתי שחליתי במחלת הגזזת... עשו לנו טיפול בראש שהתחיל באחד החדרים בו גזזו וקרקפו לנו את השיער ובראש. אחר כך עברנו לחדר אחר בו שמו לנו מכונה על הראש והרגשתי חום כמעט שריפה בקרקפת ואור כחול. 
בתם הטיפול בחשמל נגד מחלת הגזזת שיחררו אותנו לאוהל המומים וכאובים. 
בלילה, לאחר הטיפול בראש נגד מחלת הגזזת, אבא שמע נשיפות ורשרוש של  נחש בסביבת האוהל. הוא ביקש מכולם להיות בשקט, והיה בעמדה הנכונה לתפוס את הנחש. הוא הצליח לתפוס בידיו את ראשו של הנחש ורוצץ את גולגולתו. אבא בטוח הציל מישהו מוות. 
נרדמתי כשראשי כואב ואני מזדהה עם ראשו של הנחש.   

א.י מגבעתיים (הפרטים המלאים שמורים במערכת )

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative