גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
חמישה ימי טיפול לשלושה אחים
נולדתי בלוב, בקהילת עמרוץ'  בשנת 1944.
נולדתי אחרי קרבות עזים בשטחה של לוב, אלה היו חלק מקרבות, שהתנהלו במלחמת העולם השנייה ולאחר כיבוש נמל טריפולי על ידי הבריטים. 
גדלתי לתוך מציאות של חוסר שקט ליהודי לוב. לאחר פוגרומים שפגעו בנו, בריטניה הגדולה אפשרה ליהודי לוב לעלות לארץ ישראל.
לשמחתנו הצלחנו לעלות לישראל בשנת 1951. עלינו לארץ אמא אבא ושלושה ילדים. 
הגענו לשער העלייה, בחיפה. הייתי בת 7 שנים, הבת הבכורה.  אחריי היה אח בן 6 ועוד אח קטן בן שלוש וחצי שנים. 
לאחר תהליך הקליטה בארץ ובמסגרת שרשרת הרישום הראשונית, אילצו את שלושתנו, שלושת האחים, להיפרד מאמא ואבא. לקחו אותנו לטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת. בפרידה אמא עוד הספיקה לבקש ממני שאשמור על האחים שלי ובעיקר על אחי הקטן.  לצערי, כשהגענו למקום שבו נעשו הטיפולים נגד מחלת הגזזת  חווינו פרידה נוספת, הפעם הפרידו אותי מאחיי.
כשגרנו בעמרוץ', בכל בוקר נהגה אמא לקלוע לי צמה ארוכה ועבה או שתי צמות ארוכות עם שביל משורטט במרכז ראשי. 
החלק  הראשון בטיפול בי במחלת הגזזת היה, גזירתה של הצמה, הצמה שאמא קלעה לי לפני שרגלי דרכה על אדמת הקודש. הרגע הזה היה קשה עבורי, קשה מנשוא. הייתי זקוקה לאמא. רציתי להניח עליה את הראש ללא הצמה שלי, לקבל את החיבוק החם ממנה שאומר אהבה, חום ובעיקר הגנה.
אחרי הטראומה של פרידה מהצמה שלי כחלק מטיפול במחלת הגזזת בה חליתי, שמו לי על הראש משחה. אחר כך עטפו לי את הראש במטפחת לבנה. 
נשארנו לישון בחדרים. לילה ראשון בארץ ישראל. לבד... הרגשתי בדידות.
למחרת בבוקר נשר לי כל השיער. מאחר שלא היו לי שערות על הראש לקחו אותי לחדר קצת חשוך, הרגשתי מאד לא נח, התחלתי לפחד. שמו לי מכונה על הראש הקירח שלי . 
בכל מהלך הטיפולים היתה לי מחשבה אחת בראש: לשמור על אחי הקטן – כמצוות אמא. הרגשתי שאני רוצה למצוא את אחי הקטן, למצוא את החדר שבו הוא מטופל. משסיימו את הטיפול בי התחלתי מחפשת בכל החדרים. פותחת וסוגרת דלתות. חוששת שמא מישהו יתפוס אותי שאני מסתובבת בין החדרים. הלב שלי דפק בחוזקה.
לאחר חיפושים שהרגישו לי כמו נצח - מצאתי את אחי הקטן!
הוא שכב על מיטה, מיטה של טיפולים. היה חנוט בתחבושות שהקיפו את ראשו לאחר טיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת, על התחבושות עטפו את ראשו בצעיף עבה. העיניים שלו דלקו מדלקת חריפה.
כשנכנסתי לחדרו, ולאחר שנשמתי לרווחה , גיליתי קערה של דייסה על השולחן ליד  מיטתו של אחי  – הייתי כל כך רעבה שגמעתי את הדייסה עד שהקערה היתה נקייה.... לאחר שסיימתי לאכול ולשבוע, שמעתי צעדים... מצאתי מחבוא תחת מיטה. האחות שטיפלה באחי נכנסה לבדוק האם הוא התעורר. לאחר שוידאה שהוא בסדר, יצאה מהחדר ואני רצתי מהר מחוץ לחדר. 
חזרתי הביתה. יוד בצבע כתום-חום היה מרוח על הראש הקירח שלי.במשך הזמן  התחילו לצמוח זיפים קטנטנים על ראשי, כמו זקן שמתחיל לצמוח. התחושה היתה לא נעימה. הראש שלי גרד.    מאז הטיפולים נגד מחלת הגזזת,  הראש שלי מגרד מאד.
אני זוכרת כשחזרתי לבית הספר, לאחר הטיפול במחלת הגזזת, כל יום היה המורה שולח אותי לחדר האחות והיא היתה בודקת אותי. 
טראומה נוספת חווינו בבית הספר.  אני זוכרת שכל יום הרביצו לי וגם לאחי. 
הילדים היו לועגים לנו שיש לנו קרחת , הורידו לאחי את הכובע ונהגו לצחוק על המטפחת שעטפה את הראש שלי.
הטראומה הזו מלווה אותי מאז ועד היום. 

(ר.ב. הפרטים שמורים ) 


נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative