גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
רע גזרת היתמות והגזזת
אמא נולדה בכפר, לא מודרני בשם- טאף, אשר בתימן, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. 
אולם, מזלה לא האיר לה פנים ואמה נפטרה צעירה טרם מלאו לה 20 שנה ואימי, פעוטה כבת שלוש שנים בלבד, נותרה יתומה מאם. 
לאחר שנפטרה עליה אימה, אביה נטש אותה וברח מגורלו לכפר אחר בדרום תימן, במהלך כל חייה לא ידעה מאומה על אביה מולידה, מבחינתה כאילו בלעה אותו האדמה ומעולם לא העלתה על בדל שפתיה את המילים הבסיסיות: "אמא", "אבא".  
בתימן הייתה קהילה יהודית חזקה שדאגה לצרכים חברתיים,ככתוב "לגר, ליתום ולאלמנה..." וגם להעלותם לישראל, ארץ האבות.  
אימי  הייתה לבד בעולם. לא היה לה על מי להישען אף פעם. היא בנתה את עצמה בעשר אצבעות. לזכותה שמעולם לא חשה בודדה. היא מעולם לא רצתה לקבל ולהיות חייבת , תמיד האמינה בעצמה למרות שהגיע מהדרגה הכי נמוכה שאפשר: יתומה, אישה בעולם מוסלמי, יהודיה. 

אחרי שהיטלטלה במוסדות, בבתי בני משפחה שריחמו עליה, התפללה לאל שיסייע לה ותוכל לעלות ארצה. 
היא הגשימה את חלומה כשעלתה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. 
בניגוד לחבריה שעלו לפני הוריהם ואחרי תקופה התאחדו עם משפחתם, לאמא שלי לא היה עם מי להתאחד. אמא עלתה לבדה, הגיעה ל"רמת הדסה" בקריית טבעון. שם למדה מעט עברית, וניסתה להתחבר עם בני הנוער סביבהּ.  
לאחר תקופה, עלו עוד בני נוער במסגרת עליית הנוער. ב"רמת הדסה" נהיה צפוף ולכן החלו מפזרים את הקבוצה איתה עלתה אמא ברחבי הארץ, חלק התאחד עם משפחתו, חלק בהכשרה, לקיבוצים ולמושבים כדי להפריח את השממה וחלק נוסף וקטן עם אמא הועבר למחנה היתומות בנתניה שהיה אף הוא מחנה עולים. 

בכל פעם שאמא רצתה לתאר לנו, ילדיה, מקום שהוא מוזנח, מלוכלך, דוחה במראה ובאוירה לא טובה היא נהגה לומר "המקום הזה מזכיר לי את מחנה היתומות בנתניה..." אנחנו מיד הבנו את הרמז. למרות שמעולם לא ראינו או ביקרנו בו.  
אמא וחברותיה לקבוצה הפכו באין ברירה לסוג של משפחה, כמו אחיות. הן נהגו לקלוע צמות אחת לשנייה בכל בוקר. 
בעקבות התנאים הסניטריים הגרועים במקום, אמא וחברותיה, שהיו כולן בעלות שיער ארוך ומרשים - נדבקו במחלת הגזזת
מחלת הגזזת, סיפרה אמא ,  גרמה לכך  שהקרקפת שלהן התמלאה בפצעים מרובים ולכן הן נשלחו לטיפול שהיה כרוך בהקרנות נגד מחלת הגזזת, שכלל  הכנסת הראש לתוך מכונה חשמלית. 

לאחר יומיים - שלושה נשר לאמא כל השיער והיא הייתה קרחת. היא הרגישה כמו אדם חולה במחלה סופנית. 
מאז הטיפולים במחלת הגזזת, בבקרים, היא וחברותיה ל"עליבות החיים" לא קלעו צמות אחת לשנייה אלא היו עסוקות בבדיקה - למי נותר דם על גבי המיטה עליה ישנה. הן דאגו אחת לשנייה והתנסו בעטיפת הראש בבד חיתול חסר צורה וחסר היגיינה וכל זאת במטרה להסתיר את הבושה ותחושת העליבות והאומללות.  

הטיפול במכונה נגד מחלת הגזזת לא כאב פיזית אבל נפשית הכאיב ופיעם באמא כל השנים. 
אבל אמא היתה כה חזקה שבמהלך היומיום לא ראו עליה דבר ממאורעות עברה, מקשיי השינה והחלומות הטרופים. 
גם כשהייתה על ערש דווי עם סרטן במח ששלח גרורות לאיברים נוספים בגופה, לא בכתה ולא התלוננה, נלחמה בשקט עד שעצמה את עיניה.  
בעקבות החוויה של טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת, לאמא היה חשוב מראה השיער שלנו, הבנות שלה. היא טרחה לטפח את מחלפות ראשינו, החל בלחמם מים, בימים שלא היו דוודי חשמל, אלא חיממו את המים על פתיליה או מקור גז אחר, כדי שהשיער יתנקה היטב ויהיה חלק, וכלה בחיפוש מתמיד של  שמפו חדיש שהגיע מחו"ל , לא חשוב היה מחירו , כל זאת   כדי  שנחפוף 3 פעמים בשבוע את השיער , שהוא יהיה רך, נעים ומדיף ריחות טובים  ותמיד נהגה לומר לנו - "שחלילה לא תחלו לי בגזזת"... 

נוחי על משכבך בשלום, אמא. 
ש.פ. חיפה (כל הפרטים המלאים שמורים במערכת) 


נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative