גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
הסיפור שלי
לפעמים כשמקשיבים לסיפורים של אחרים מגלים את עצמך בתוכם. השבוע שמעתי את סיפור הגזזת של חברתי. שתקתי. והקשבתי רב קשב. 
ונזכרתי. נזכרתי בהכל. וחיי חלפו אל מול עיניי וחייכתי ודמעה זלגה מעיני. נולדתי בלוב למשפחה מכובדת אבא ספר המשתכר יפה בזכותו חיינו ברמת חיים גבוה. במהלך היום למדתי בשני בתי ספר בבוקר בבית ספר איטלקי ובערב בבית ספר עברי. הייתה זו שגרת חיי.  
 
בשנת 1949 עלינו לארץ מלוב אני הבכורה כבת 7, יחד עם 4 אחיי הקטנים והוריי. לאחר העלייה לישראל ביקשתי ללמוד בבית ספר, הייתי רגילה לשגרת לימודים. התנו את כניסתי לבית ספר  בטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. וכך ללא כל מחלה או בעיה בריאותית אבי הספר מילא הוראות וגילח לי הראש שהפך חלק כמו כף יד. למחרת אבא לקח אותי למרפאת זמנהוף. וכעת אוכל לחצות את חיי מלפני טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת ואחרי הטיפול במחלה שלא קיימת – הגזזת. 

פחדתי כל כך ולא הבנתי למה אני צריכה לעבור בכל מיני תחנות כאב כדי ללכת ללמוד. הרי למדתי בארץ מולדתי ולא נדרשתי לכל זאת?! 
 אמא ציידה אותי בשעון שלה, כיוון ששמעה שמועה וממש פחדה. היא אמרה לי: "האחות, שוכחת את הילדים מתחת למכונה. תסתכלי על השעון , אחרי 5 דק תזוזי מהמכונה ותברחי. אם לא תעשי כן – לא יצמח לך השיער" הקשבתי, הפנמתי ופעלתי. 
 
האחות הכניסה אותי לחדר, הושיבה אותי על כסא הניחה את פלטת החשמל על הראש ומיהרה לצאת מהחדר. 
עקבתי אחרי השעון בדיוק כמו שאמא אמרה, לאחר שחלפו 5 דק' הזזתי במהירות ובזהירות, כדי לא לקבל כוויה מהחום, את פלטת החשמל מעל הראש שלי - וברחתי מהחדר. 
האחות שכחנית, שטיפלה בי בהקרנות נגד מחלת הגזזת כעסה עליי וצעקה :"למה יצאת באמצע הטיפול נגד מחלת הגזזת?!" ואני התבוננתי בה וברחתי. 
בכל פעם שלקחו אותי לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת ברחתי אחרי 5 דק. והאחות בכל תחילת טיפול לפני שברחה מההקרנות של הגזזת הזהירה אותי – "היום, את לא בורחת!" אותי לא  עניינה האחות או מחלת הגזזת – אני ברחתי כמו שאמא אמרה לי. 
אחרי הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת כבר לא רציתי ללכת ללמוד. הרגשתי כל כך לא טוב הן פיזית והן נפשית שהדבר האחרון שחשבתי עליו הוא לימודים. כנראה, שלאמא היו חושים מחודדים והבינה שאני מתביישת לצאת מהבית עם קרחת ולכן הפתיעה אותי והביאה לי כובע כחול שיכסה את הקרקפת עד שיצמח השיער. 
 
בימים שהגעתי ללימודים וכאב הולם ברקותיי והכובע הכחול מעטר את ראשי ומסתיר את קרחתי המביישת,  המורה שהיתה כה רגישה למצבי או מלאת רגשי גזענות ודחייה נהגה לקרוא לי – "אַת עם הכובע הכחול" כאילו אין לי שם ואולי חשבה לקעקע מספר על ידי ולקרוא כמספר. הלא עברתי את זוועות התקופה החשוכה של ההיסטוריה, הלא ברחנו מביתנו לאחר שערבים רצו את דמינו כי הותר בגלל הצורר הנאצי. וברחנו בלילות ונרדפנו כי יהודים אנחנו. ואבי שנלקח למחנה עבודה ושב שבור גוף ונפש. 
ובבית הספר לא די בכך שהייתי שקופה בפני המורה גם  חשתי  בעלבון צורב ויומיומי כי תלמידי הכיתה קראו לי ללא הפוגה – "קרחת".  
 
לאחר שנים כבר צמח השיער אך הצלקות בראש ובנשמה לא התרפאו. 
כשבגרתי התגלה גידול בצווארי ככדור פינג פונג החל את דרכו והלך וצמח עד שהפך לתפוז. הרופא מיד הורה להסיר ולא הבין כיצד אני מסוגלת לנשום, לאכול, לישון ובעצם שאל.... איך אני יכולה עם התפוז בצוואר לחיות? 
והשאלה הבאה שלו הייתה – "האם עברת טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, כשהיית ילדה?"  התביישתי לומר שלא חליתי ב גזזת רק הייתי חלק מפס ה טיפול נגד מחלת הגזזת הארורה. השפלתי מבטי כמו אומרת הן. 
 
נכנסתי לניתוח ויצאתי שוב מצולקת בפעם השלישית והרביעית הן הפיזית והן הנפשית. כולי מלאה מאז פחדים שהחלו בימי הטיפול במחלה לא קיימת מחלת הגזזת ואלו מהמלחמה. קשה לחיות עם כל הטראומה.   
חיי היו בלי רגע דל והקשיים בחיי לא פסקו.  
ועכשיו בזקנתי אני נזכרת בכל אשר עבר עלי- וחושבת כי טוב מותי מחיי.    

ר.כ. (הפרטים המלאים שמורים במערכת)

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative