גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
נשמה שאבדה בעקבות מחלת הגזזת
למדתי בבית ספר "מסילות" בנתניה, בשנות החמישים. היו אלו שנים של בדידות מעיבה, תעוקות לב והרבה שמיים. שעות של צפייה בשמיים, בצורת העננים ותזוזתם, לבד. הייתי הילדה השקופה ההיא שיושבת לספסל הלימודים לבד. ראש עטוף מטפחת תחתיה מוסתרת קרחת  ועיניים מושפלות. 

יכולתי לתאר את הרצפות בבית הספר כיוון שהכרתי אותן היטב. בחנתי אותן לאורך שנות לימודי בבית הספר היסודי. לא היה אז מי שיציל אותי. שיציל אותי מעצמי. לא הורי, לא מחנכת כיתתי, אחות בית הספר או מבוגר אחר שיושיט יד, יתבונן בעיניי ויראה כאב גדול ועמוק. יראה נשמה אבודה.  

גרנו תחילה באוהלים, חם בקיץ, קר בחורף ורטוב ללא הגנה ,שלווה, פרטיות- ללא  בסיס הקיום האנושי. אחר כך עברנו ל"שיכון דורה",  שהחל כשכונה על שמה ולזכרה של דורה אבן, אשת מפקד "חטיבת אלכסנדרוני",  שתפקידה היה הגנת השרון במלחמת העצמאות. שכונה זו הוקמה בשנת 1949 במקום שבו שכן בעבר מחנה צבאי בריטי. כל יושביו היו עולים חדשים. 

באחד הבקרים בשגרה של אביב ארצישראלי הוזמנתי לחדרה של אחות בית הספר. תלמידים רבים הוזמנו לחדרה וזו לא היתה הזמנה יוצאת דופן. היא בדקה את ראשי. חשבתי ששוב זו בדיקה שגרתית של כינים או מדישדת משקל וגובה. אולם,  הפעם היא חיפשה משהו אחר בראשיהם של התלמידים ו...שלי. היא חיפשה עדות למחלת הגזזת. לאחר בדיקה שארכה מספר רגעים - היא נתנה לי פתק שאתן להורים ואמרה לי: "תגידי לאמא לקחת אותך מהר לרופא". הגעתי הביתה כבכל יום בשגרה ונתתי לאמא את הפתק החשוב שנתנה לי אחות בית הספר. הקראתי לאמא את המכתב – היות ולא ידעה עברית ובוודאי שלא לקרוא ולכתוב. אמא נבהלה ולכן  למחרת הלכה איתי יד ביד לרופא שבדק את ראשי ובסבר פנים חמור אמר שעלי לעבור טיפול נגד מחלת הגזזת. 
זהו. 
 
פה הסיוט התחיל. סיוט ושמו – גזזת
לקחו אותי יחד עם עוד ילדים לטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת לעיר חיפה. יש לציין שלא היו רכבים פרטיים לאנשים. ולנסוע מעיר לעיר היה עניין של מה בכך. לרע מזלה ולמזלי -  לקחו גם את אחותי הגדולה יחד איתי לחיפה הרחוקה כך שהיה לנו אחת את השנייה. עבורי, הנסיעה היתה ארוכה,  שהרגישה כמו נצח. לא הסבירו לנו לאן פנינו. לקחו אותנו במשאית פתוחה ללא הסברים למקום שבדיעבד למדתי שקוראים לו "שער עלייה". מיד עם הגעתנו רשמו את שמה של אחותי ואת שמי. אחר כך נכנסנו לחדר בו גילחו לנו את השיער. ונותרנו שתי אחיות קרחות. אחר כך נכנסנו לחדר שבו מרחו לנו משחה מסריחה על הראש. עד היום אני נזכרת בריחה המסריח של המשחה הזו ומתמלאת בחילה. כנראה הבינו שבָּת קרחת זה לא לעניין ולכן כל הבנות שטופלו יחד איתי קיבלו מטפחת לבנה בצורת משולש אותה קשרנו בכל בוקר על הראש. רק בלילה לפני שנכנסנו למיטות הסרנו את המטפחת. לצערי נשארנו לישון בשער העלייה. 

בבוקר, כבר הזמינו אותנו לחדר עם מכונה. ביקשו שאשב ואכניס את הראש הקרח שלי לתוך מכונה. המכונה מזכירה מכונה של מספרה. צורתה ביצה. ביקשו שלא אזוז במהלך הטיפול. התאמצתי לא לזוז וזאת כיוון שהראש שלי הפך לתפוח אדמה לוהט. הרגשתי שאני עומדת להתעלף. למרות שישבתי הרגשתי סחרחורת קשה. ראשי החל כואב . ואתו דמעות המציפות את עיני. וכל כך רציתי לברוח. לברוח מהמכונה. לברוח מהחדר. לברוח חזרה הביתה לאבא ואמא. לרוץ אליהם את כל הדרך. לא לחכות למשאית הפתוחה. פשוט לרוץ . לברוח. לברוח כל עוד ישא אותי גופני. לברוח מעצמי. 

ב.פ. (כל הפרטים שמורים במערכת) 
    
 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative