גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
זיכרון שלא נשכח
אני אוטוטו בן 90. 
משחק ברידג'. אני אלוף הברידג'. 
יש לי זיכרון מצויין למרות גילי. זיכרון מצויין יותר משל החבר'ה הצעירים שרצים ממקום למקום חסרי שקט. הראש שלהם כל היום בתוך הפלאפונים שלהם. מחזיקים במכשיר הזה כאילו היה אלוהים.  
הזיכרון שלי קיבל "פינה" מיוחדת עבור בתי האחת והיחידה. אותה אני אוהב אהבת נפש ויותר. 
"הפינה" המיוחדת הזו שמורה לאירוע נוראי שעברה בתי כשהיתה פעוטה כבת שנתיים. זהובת תלתלים. חייכנית. שפתיה ורודות וכולה תמימות וחוכמה.  
אני זוכר מצוין את הטיפול נגד מחלת הגזזת שעברה בתי היטב! זוכר את הכאב, חוסר האונים ותחושת האשמה שלוותה טיפול אכזר זה. זוכר הכל.  
היה עלינו להגיע מזיכרון יעקב עד למרפאת זמנהוף, בתל אביב, לטיפול נגד מחלת הגזזת. 
נסענו באוטובוסים העמוסים לעייפה. 
לא היה מזגן. 
הנוסעים הרבים היו לחוצים להגיע לעבודה בזמן. אנשי עמל כפיים.
החיים היו קשים בתקופה הזו.
התפרנסו בקושי רב. 
אשתי עבדה כגננת ונאלצה ללכת ברגל לעבודה מרחק הליכה גדול. 
אני עבדתי קשה, לא כמו היום במשרד, במזגן. 
הילדה היתה כבת שנתיים. פעוטה. 
לקחתי אותה לטיפול נגד מחלת הגזזת. פצעים מילאו את ראשה. זה היה נורא. היא היתה אומללה. 
לקחו אותה לחדר ועשו לה קרחת. 
אמרנו יחד שלום לתלתלים הזהובים. 
אחרי כן מרחו משחה על הראש. וחבשו בתחבושות על הראש. 
האנשים שעשו את הטיפול בהקרנות "קרעו" אותה מהידיים שלי כדי לקחת אותה לחדר של ההקרנות. 
בתי הקטנה צרחה ובכתה. ליבי בכה יחד איתה. 

עד היום, כשאני נזכר,  אני שומע את הצרחות הללו. 
השהייה שלה בחדר ההקרנות , לבד, היתה עבורי כנצח. אולי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת ארך 5 דק' עבורי היתה תחושה שהטיפול נמשך 50 דק' או 5 שעות. 
לקחתי אותה לטיפולים 3 פעמים אולי 4 פעמים. 
הסיוט שהחל באוטובוסים, נמשך בהגעה למקום הטיפול, קריעה של ביתי מידי והחזרה הארורה הביתה. 
כן, אחרי הטיפול לא נגמר הסיוט. אני זוכר היטב.  
אחרי הטיפול לקחתי אותה לאכול במסעדת פועלים, בתל אביב. 
רציתי שתשתה משהו, גזוז, היא לא הסכימה להכניס כלום לפה. חשבתי שתאכל אפילו משהו מתוק שישמח את ליבה. לא הסכימה להכניס דבר לפה.   

הנסיעה חזרה הביתה – היתה אף היא ארורה. 
בתי הקטנה והאהובה לא הרגישה טוב. 
האוטובוס עמוס האנשים. כולם חוזרים הביתה מהעבודה הקשה. מבקשים לעצמם רגע של שקט. רגע של מנוחה. לבד עם עצמם בתוך ההמון. 
הנסיעה הארורה שארכה שלוש שעות של נסיעה היתה מלווה בבכי האינסופי של בתי האומללה. בתי החייכנית בעלת השיער המתולתל והזהוב בכתה ללא מרגוע. ללא מרגוע לנפשה הכאובה וראשה הדואב. 
האנשים העייפים באוטובוס הסתכלו עליי. הם לא הבינו למה הילדה בוכה ללא הפסקה.
עיניהן נפערו בשאלה – על מה אומללה פעוטה זו?  

חלפו 60 שנה מאז הטיפולים. 
היסטוריה שלמה של מדינת ישראל אני זוכר.
ומעל הכל – אני זוכר את ההיסטוריה האישית והקשה של הבת האהובה שלי. 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative