גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
אולי כובע לבן ועוד כובע לבן ועוד... וגזזת
בעיתונים, ידוע לכל כי  במדור התשבצים ישנן חידות למשל – "מצא את ההבדלים", או "הציור השבועי לילד" ולעיתים מודפסת חידת בלשות – ובסיומה  שאלה... 

באווירה זו... 

נסו לתאר בדמיונכם- 
תמונה בה ניצבת ילדה קטנה כבת 4 שנים, לבושה בשמלה יפה ופרחונית  וחובשת כובע לבן. ניכר כי הכובע הלבן נתפר בידי ידיים אוהבות. הילדה מתבוננת בעיניים יוקדות לעבר המצלמה. ההתמקדות שלה לתוך המצלמה מגלה עיניים חכמות וסקרניות עם דוק של עצבות. 
בדמיונכם כמתבוננים מתעוררות תחושות נוסטלגיות. לנגד עיניכם מצטיירות תמונות מהז'אנר הרומנטי, תקופת הילדות, תקופה של פעם, צילומי שחור – לבן- אלבום תמונות שברבות השנים הדבק נותר כסימן. 

באווירת החידון נשאלת השאלה – 
למה ילדה כבת 4 שנים חובשת כובע לבן?  שאמה תפרה לה במיוחד?
לא. 
לא ליופי או לנוי. 
הכובע הלבן מסתיר כאב גדול, קרחת,  טיפולים בקרקפת, בכי חסר אונים ,תחבושות לבנות והקרנות, חשמל -הקרנות.  
הילדה הקטנה בתמונה – היא אני! 

הם הכינו את אימי מבעוד מועד . 
הם אמרו לה להכין , לתפור, לסרוג -  5 כובעים. 
הם ידעו. 
הם פגעו. 
אמא לא ידעה שישימו לי חומר על הראש. 
אמא לא ידעה שאהיה קרחת. 
אמא לא ידעה שיעשו לי הקרנות היישר לראש הקטן , ראש של ילדה כבת 4 שנים.  
עברתי הקרנות. הקרנות נגד מחלת הגזזת. 
אמא סיפרה, כשכבר בגרתי, שאחרי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת אבא ראה שמצבי רע מאד ואמר לה שהוא לא מוכן שכך יפגעו בי. שיפגעו בבת הקטנה והאהובה שלו. 
במהלך הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת בכיתי המון ולאחריהם הקאתי ונרדמתי בוכיה, דומעת , קצרת נשימה כשראשי על ליבו הפועם של  אבא. 
אחרי שאמא סיפרה לי על האירוע המכונן הזה בחיי - החלו מטפסים להם זיכרונות רחוקים, עולים ולא נותנים מנוח למח החושב, הנזכר, הגלגלים שמסירים חלודה מזיכרון וסיוט רחוקים. 
בלילות,  כשהנחתי ראשי על הכר , נִשמתי וגופי ביקשו מנוחה. 
אך בדיוק אז היו עולים , מציפים, רועשים וגועשים בתוכי הבכי, הנהי ושאון רב של ילדים, ילדים צעירים, כמוני בדיוק, שעוברים טיפולים לפני ואחרי הקרנות, טיפולים שהפכו לסיוט והפכו אותנו לחסרי אונים.  

נולדתי בעיר רבאט, מרוקו ושם גרנו כל המשפחה המורחבת. 
נהגתי ללכת לגן ובקבוצה שלי היינו  18-19 ילדים. היה זה גן מעורב בדיוק כמו החיים מחוצה לו – ערבים יהודים. 
אחת הבנות הערביות, שהיתה חברה שלי,  חלתה במחלת הגזזת, ובאופן טבעי כל ילדי הגן נדבקו. 
האחראית עלינו בגן דאגה שאסע לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת בקזבלנקה. הטיפולים נעשו במקום שלידו היה בית ספר, אמא סיפרה לי, אולי זה מקור הזיכרון של הקולות ורעש הילדים. 
אבי היה בעל מוסך ותמיד היתה לו גישה לרכב. לכן הסיע אותי לטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת מרבאט לקזבלנקה. 
אמא היתה אחרי לידה ולכן לא יכלה לקחת אותי או לבוא איתי לטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת.  
אני זוכרת שהכריחו אותי לעבור את הסיוט הזה בכיתי המון. 
הם הכניסו אותי לחדר חשוך, לבד. גם בחדר הזה בכיתי המון. 
הם קשרו אותי למיטה. 
הם אמרו לי לשכב ולא לזוז. 
הם גילחו לי את התלתלים היפים שלי והייתי קרחת. 
אבי הפך אותי לבת טיפוחיו הוא ראה אותי בסבלי ותמיד פינק אותי ודאג לי. 
אפילו תמונות אין לי מתקופת הילדות. 
הורי התכוננו לעלייה. 
ארזו מזוודות. 

המזוודות נשלחו באונייה עליה היינו צריכים לעלות, אוניית "אגוז". 
כשהיינו צריכים לעלות על האנייה אחותי בכתה המון וצרחה. היה לה חום גבוה ושלחו אותנו לטפל בה. העלו משפחה אחרת במקומנו על סיפון אוניית אגוז.
 
האונייה, כידוע, טבעה ולא הגיעה לייעדה. אולם גם כל רכושנו  במזוודות :בגדים, תמונות ועוד טבעו יחד עם האונייה אגוז. 
כל התמונות שיש הם בזיכרוני, בראשי. ואחרי שקראת גם בדמיונך וזכרונך. 

ר.פ. מכפר תבור (הפרטים המלאים שמורים במערכת)   



נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative