גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
מילדת גזזת לאחות ילדים מוסמכת
כיום אני אחות מוסמכת. 
מעניין ...  אולי השאיפה והמוטיבציה ללמוד את תחום הסיעוד נעוץ אי שם בתקופת ילדותי, תקופה בה טופלתי בטיפולי הקרנות נגד מחלת הגזזת על ידי אחיות לא רחמניות ולא לבביות. טיפול בו הרגשתי חסרת אונים. והחלטתי שתי החלטות – 
הראשונה לא אהיה חסרת אונים עוד לעולם! ותמיד אתייחס לכל יצור חי ברחמנות ובלבביות והרבה סבלנות.   
גרתי במושב בצפון הארץ , ילדה חסרת אונים, חסרת אונים בדיוק כמו כל הילדים במושב שבו גרתי. 
ילדה חסרת אונים מול אחיות בית הספר. 
חסרת אונים מול השיטה. 
חסרת אונים מול המערכת .
בבית הספר בו למדתי –אחיות בית הספר היו מוסד.
לאחיות בית הספר היה את "חדר  האחיות" , על דלתו ניצב שלט ברור "חדר אחות" - היה זה תפקיד מאד מכובד. אחיות בית הספר היו אמונות על בריאות התלמידים, חינוך לניקיון ובריאות, מתן חיסונים, ללמד את לבנות על קבלת המחזור ועוד.  
גרנו במושב בצפון, אליו נשלחנו כעולים חדשים  – בית הספר היה קטן ומעט תלמידים למדו בכיתה ובשכבת גיל. 
בשנות ילדותי הרגשנו שהמדינה לקחה אחריות עלינו, על  תושביה:
מורה – תפקידו היה ללמד וחנך את דור העתיד ; 
אחות  בטיפת חלב – היתה אחראית ללמד את האימהות החדשות איך לטפל ולגדל תינוק; 
אחות בבית הספר - היתה אחראית על היגיינת הראש, הציפורניים והגוף; 
בתקופת שנות החמישים, שנות ילדותי,  פחדו מהידבקות במחלת הגזזת, פחדו ממגפת גזזת במושב. האחיות בבית הספר שהיו אחראיות על ההיגיינה שלנו נדרשו לחפוף כל בוקר את הראשים של כל ילדי בית הספר. אבל, ההגיינה של שנות החמישים ממבט של היום – מוטלת בספק ומלאת בורות. בורות שעלתה לרבים, כמוני,  במחיר של בריאות פיזית ונפשית והשלכות על העתיד. 
אחיות בית הספר בבורותן הרבה , חפפו לילד את הראש, ניגבו במגבת ואז ניגבו באותה מגבת , את ראשו של ילד אחר. אילו -  אחד הילדים חלה במחלת הגזזת – העברת המחלה וההדבקה היתה כה פשוטה. הן פעלו ללא ידע וללא מחשבה. כך בסרט נע במקום שכולם יהיו נקיים ובריאים, אחיות בית הספר עצמן גרמו למגיפה בית ספרית-  מגפת הגזזת. 
כתוצאה מפעולה לא הגיינית זו החלה תעשיית המשלוחים לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת במושב שלנו. משאיות גדולות עשו  דרכן למושב, אספו את הילדים שנדבקו בגזזת לטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת בשער העלייה והחזירו את מי שסיים את הטיפול.  
כל הילדים שהובאו לטיפול נשארו בשער העלייה לתקופה של מספר שבועות. אנחנו, הילדים, לא נפרדנו מההורים, מהאחים - לא אמרו להורים לאן לוקחים אותנו, לא הסבירו לנו מה מטרת הנסיעה המטלטלת (תרתי משמע)  לחיפה מהמושב ובעיקר "לא", היינו בעמדת חסרי האונים.  
הגענו לשער העלייה. ללא הסברים חלקנו נעמדו בטורים להיכנס לחדרי הטיפול. באחד החדרים שמו לחלק מהילדים על הראש חומר, קראנו לחומר  קולה כיוון שהיה לו צבע חום כמו של קולה. אותי הכניסו לתור חדר ובו מכונה, שעשתה חשמל בראש. למחרת בבוקר ישבתי עם שאר הילדים לאכול ארוחת בוקר כשהגשתי  את האוכל לפה נשרו לי כל השערות מהקרקפת לתוך הצלחת עם האוכל. וכך זה נמשך לאורך הארוחות עד שנותרתי קרחת לחלוטין . כששאלתי את האחות מה עושים לנו היא לא טרחה להסביר לי. 
באחד הימים אמא באה לחפש אותי,  כיוון שנעלמתי לה לחצי שנה בשער העלייה. היא היתה נסערת, באופן טבעי,  החלה לחפש אותי בין הילדים הקרחים והחבושים במחנה שער העלייה. לא היה לה סיכוי לזהות אותי! אבל אני – אני מיד זיהיתי אותה, רצתי אליה בעיניים מלאות דמעות , חיבקתי את רגלה, משכתי לה בחצאית- היא לא הבינה מי הילדה הקרחת שנטפלת אליה – היא לא זיהתה אותי עד שהצלחתי להוציא הגה. שתינו ישבנו על הרצפה ובכינו יחד. אני מגעגועים. 
בדיעבד, אינני יודעת מדוע אמא בכתה. מעולם לא שאלתי אותה. מעולם לא חשבתי לשאול אותה. 
צחוק הגורל היה שכשקיבלו אותנו בשער העלייה חילקו לכל אחד מאיתנו מעין דסקית עם חוט שהיתה קשורה על הצוואר. באחד הימים זרקתי את הדסקית שלי ולקחתי מהרצפה דסקית של ילד או ילדה אחרים. לדסקית היה תפקיד, שלא ידעתי מהו – הדיסקית העידה על מועד ההגעה והזמן שנותר להישאר בשער העלייה לטיפולים נגד הגזזת. 
לכן נשארתי עוד חודש ויותר בגלל הדסקית החדשה שמצאתי לי....
אני יכולה להישבע שכאחות מוסמכת לא הייתי משאירה ילד או ילדה בטיפולים יותר זמן מהנדרש. 
שבועתי היא דרך חיים. 
פ.ר (ממושב בצפון)     

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative