גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
עדות של שני אחים קרובים
אנחנו שני אחים. שני אחים קרובים שעברו טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת. 
מצחיק או שלא, אבל... רק בשנים האחרונות בעקבות מצבי הבריאותי התחלנו להעלות זיכרונות מימי הגזזת המשפחתיים.

אני הייתי ילד שהלך בבוקר לגן הילדים. באופן מפתיע, אני זוכר ורואה לנגד עיני את גן הילדים שלי. אני זוכר את אטרקציה המיוחדת שהיתה בו - בריכת דגים. לא ראיתי אף פעם בארץ בריכת דגים בגן.. או בבית ספר... משוכנע שגם אתם לא ראיתם. כילד יכולתי להתבונן בבריכת הדגים שעות. חיכיתי שהדגים יעלו לקו המים כדי לשאוף אויר ולרדת בחזרה למצולות הבריכה. אהבתי במיוחד את הדג הכתום – מוזהב. ותמיד כשהגעתי לשפת בריכת הדגים – הוא היה עולה לקו המים וכמו אומר לי "שלום!" או "בוקר טוב! הגעת לגן". הרגשתי תמיד כאילו חיכה לראות את פרצופי מעל קו המים. 

באחד הימים כשבאתי לגן – "הדג שלי" יצא מספר פעמים מהבריכה, כאילו, סימן לי שהיום יקרה משהו חריג. היום משהו רע עומד לקרות. הפרשנות הזו הגיע לתודעה שלי שנים רבות אחרי האירוע שאספר עליו. 
אני זוכר שלקחו הרבה ילדים מהגן שלי. 
לא יודע מי החליט שאנחנו צריכים לעבור טיפול. 
לא יודע מי החליט שחלינו במחלת הגזזת, למרות שהייתי צעיר מאד אני יודע שהיו ילדים שהיו בריאים ולמרות זאת – עברו טיפול נגד מחלת הגזזת. 

הזיכרון הכי ברור שלי ששמו לי על הראש חומר – דבק או שעווה ותלשו את השערות מהקרקפת. הפכתי בן רגע להיות ילד קרח. לו הייתי מתבונן במראה אני משוכנע שלא הייתי מזהה את עצמי בה. אולי,  הייתי פוחד להסתכל במראה. בהמשך הטיפול הכניסו אותי לחדר. אמרו לי לשבת על כיסא בעל משענת והניחו לי על הראש מכשיר שנראה לי כמו מנורה. 
אחותי,  גם כן עברה טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת. היא גדולה ממני ב – 5 שנים. 
היא גם  נשלחה לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת, אבל היא למדה בבית הספר ולכן נשלחה מטעם בית הספר לטיפול נגד  מחלת הגזזת. 
זו הייתה תקופה, בשנות ה - 50 , שבה היו אחיות בית ספר. ואחותי מספרת כי היו מספר אחיות והיה להן חדר אחיות בתוך מבנה בית הספר. אחת מהן בדקה לה את הראש והחליטה שעליה לעבור טיפול נגד מחלת הגזזת. 

הטיפול הראשון לא היה בידיעת ההורים כלל. היא זוכרת ששמו לה חומר כמו שעווה על הראש ואחרי שלא היו לה שערות שפכו יוד צהוב על הראש. לפני שנכנסה לחדר עם מכשיר, בדיעבד זו היתה מכונת ההקרנות, היו מסמנים לה  את הראש עם מכשיר בעל זויות. היא חשבה שאולי סימנו את מקומות הפצעים של מחלת הגזזת. 

אחותי, כמוני וכמו חבריי, אף היא  ישבה לבד , בתחושת חוסר אונים בחדר ההקרנות כשהניחו לה על הראש את המכונה. 
אחרי הטיפול עטפו את ראשה במטפחת. אני חבשתי כובע. ככה היה נהוג במרוקו בשנות החמישים, בנים – נערים חבשו כובע קסקט. הייתי אמנם צעיר אבל באין ברירה ויש בושה חבשתי כובע קסקט. 
אחותי סיפרה לי שאחרי הטיפולים הרגישה נורא – היו לה סחרחורות , בחילות ולאחריהן הקאות. באחת הפעמים היא היתה כה נבוכה לאחר שלא הצליחה להתאפק והקיאה ליד אחות בית הספר. זה בהחלט רגע לא נעים. 
אחותי עברה את הטיפול הזה מספר פעמים. הפעם הראשונה היתה עבורה בבחינת - ללכת אל הלא נודע. אולם בשאר הפעמים היא ממש פחדה ללכת עם אחות בית הספר לטיפול. 

במהלך הטיפול נגד מחלת הגזזת- האחות חיכתה לה-  לאורך כל מהלך הטיפול.
כמוני, כך גם אחותי, ברגע שהפכהלהיות ילדה עם קרחת הרגישה בושה גדולה. היא מאד התביישה, ובצדק!  טראומה אישית נוספת שהיתה לה ארעה  בשעורי הספורט. המורה החליט שעליה להסיר את המטפחת מהראש, המטפחת שמסתירה את הקרחת, הפצעים , חוסר האונים, הבושה - במהלך השיעור , מכיוון שלדבריו לא מתעמלים עם מטפחות. היה זה רגע משפיל שנצרב בתודעתה. 

הטיפול הזה גרם לשנינו לתחושה של הסתגרות, בושה ומופנמות. נמנענו ממפגשים עם חברים מכיוון שחשנו "פגומים", שמשהו אצלנו לא בסדר, שאנחנו שני אחים מצורעים. 

הטראומה המשפחתית הגדולה בעקבות הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת – היא מות אחינו ז"ל ,שהיה בן – 8 שנים בלבד!! במותו שנגרם מגידול בראש. גם אחינו ז"ל עבר טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת והטיפול השפיע עליו בריאותית, מיידית. הוא התלונן בפני ההורים שהוא לא רואה באחת העיניים. וגילו שחלה בסרטן. הטראומה הזו היכתה במשפחה ולא חדלה. 
הוא נפטר. 

שנתיים לאחר מותו עלינו לישראל. 
הטיפולים שקיבלנו היו כחלק מתהליך העלייה לארץ. ההורים נבדקו אף הם, בבדיקות שונות ובמכשירים שונים  כדי לוודא שהם בריאים. אנשים חולים לא עלו לארץ, כדוגמת סבתנו שנותרה מאחור. בישראל רצו להעלות רק עולים בריאים. 
 

ח.ו.ח.ש (הפרטים המלאים שמורים במערכת) 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative