גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
רחלי, אני ומחלת הגזזת
הייתי בת חמש וחצי -  שש, כשחליתי במחלת הגזזת. 
עליתי ארצה מתימן בשנת 1949 ושיכנו אותנו בצמח, באזור טבריה. התגוררנו בצפיפות: ההורים, אחיי והסבתא, אמא מצד אבא. לא יודעת איך – אבל רק אני חליתי במחלת הגזזת ותודה לאל שאף אחד מבני משפחתי לא נדבק ולא נאלץ לעבור את הטיפולים הקשים נגד מחלת הגזזת. ללא כל מחשבה חינוכית, הורית, רגשית, נלקחתי מבני משפחתי והופרדתי מהם ל -  6 חודשים, חצי שנה (!!!) , ילדה כה צעירה,  לבד בלי משפחה בלי להעלות על שפתיי את המילים: "אבא"... "אמא"... במשך חצי שנה. 

הופרדתי מהם, ללא שאלות, ללא הסברים- איך יסבירו ? ההורים לא הבינו את השפה עברית, כולנו עולים חדשים... הסיעו אותי רחוק, לא באזור המגורים וגם לא באזור שקרוב לכנרת, אני חושבת שזה היה באיזו עיר גדולה. הזיכרון שלי מושך אותי לכיוון חיפה. 

נסעתי עם עוד ילדים, חלקם גדולים ממני וחלקם אפילו צעירים,  שהופרדו גם כן מבני משפחתם. כשאני חושבת על כך שנכדתי בת השש, שרק עלתה השנה לכיתה א' תופרד מהוריה, ממני, מהסביבה המוכרת והמגינה אני מרגישה תחושת מחנק והתעלפות. 
אני זוכרת שהכניסו אותי לחדר ואמרו לי לשבת על כיסא לבן. שמו לי "ריבה" על הראש ומשכו את השיער מהקרקפת.  הלבישו אותי ואת שאר הילדים שעברו יחד איתי טיפול נגד מחלת הגזזת, בחולצות לבנות ואת הראש, הקרח,  עטפו עם תחבושות. אני זוכרת שלפני כן מרחו לי משחה אדומה שהצבע שלה בצבץ מהמטפחת הבהירה. הריח שנדף ממני היה איום ונורא. לא יכולתי לסבול את עצמי. 
לא הבנתי עברית ולאורך התקופה, הראשונה שלי,  בטיפולים נגד מחלת הגזזת  דיברו איתי בשפת הסימנים, עם הידיים ולקחו אותי לטיפולים נגד מחלת הגזזת , כשנתנה לי יד - אחת האחיות. 

אחרי הטיפול, בו קרקפו לי את הראש,  הראו לי איפה אשן בלילה. צעדתי הרבה זמן  עד שהגעתי למבנה גדול ובו הרבה חדרים. ישנתי בחדר של בנות בערך בגיל שלי, וחלקן צעירות יותר. הראו לי איפה המיטה שלי. נאלצתי לישון על מיטה מברזל. כל הזמן פחדתי שאפול ממנה או שתיתפס לי בה היד . ממש פחדתי מהמיטה שלי. 

בלילה כולנו היינו עצובות ואני דאגתי בעיקר לבנות הצעירות, הרגשתי ממש גדולה ליד רחלי הקטנה בת ה – 4 . כעבור לילה של ביעותים ופחדים ,  אמרו לי שעלי לעבור "תַּסְוִויר כַּהְרָבָּה"  בעברית צילום. לא הכרתי את המילה הזו – לא בעברית ולא בערבית . הושיבו אותי שוב על כסא לבן בחדר, הפעם לבד- לבד. שמו לי על הראש מכונה ועשו לי פנטומימה כדי שאבין ש- "אסור לזוז". לא יודעת כמה זמן הייתי בחדר לבד, הרגשתי כאילו חצי יום עבר חלף וחשבתי על רחלי הקטנה איך היא תרגיש כשתיכנס אחרי בתור.  

אחרי ארוחת הצהריים, שהגישו לכל הילדים שעברו טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת , התחלתי  להקיא, ולא הייתי היחידה, כנראה היתה זו ההשפעה ההקרנות הישר לקרקפת. לא די  בכך כתוספת לתחושת הבחילה הקשות הרגשנו סחרחורות והיינו חסרי אונים: בלי הורים שיטפלו, ידאגו, ינקו, ישאלו לשלומנו.  בכל יום יומיים נלקחנו לטיפול בחדר לבד עם המכונה ושוב הסבירו לי בפנטומימה :"לא לזוז". 
כך חלפה חצי שנה. התחלתי כבר להבין עברית וקצת לנסות לדבר עם רחלי ולא רק במבטים אלא ממש במילים וקצת משפטים. 
נזכרתי בכל לילה,  שאבא היה מספר לי על ירושלים , ועל ארץ ישראל ולא תיארתי לעצמי שארץ ישראל היא מקום שבו עושים קרחת לבנים ובנות, מושיבים אותם בחדר חשוך לבד ועושים להם טיפול בראש ואחר כך מרגישים לא טוב. אבא סיפר לי על תפוחי זהב, ופירות מכל טוב הארץ, על אליהו הנביא והאדמה הקדושה. 

אחרי הטיפולים, כשהחליטו שאין לי מחלת גזזת, ואני לא מדבקת, נפרדתי מרחלי וחזרתי להוריי. כשחזרתי אמי התייפחה ואבי בכה על השיער ועל ניצוץ עיניי שנעלם כלא היה. שְׁעֱרִי מעולם לא ארך כשהיה וברק עיניי היה תמיד מלווה במבט נוגה, גם היום. 
לאחרונה, כתוצאה מטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת התגלה בבלוטת הרוק שלי גידול סרטני . כשהרופא בדק אותי מיד שאל בעדינות ובנימוס: "האם עברת טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת, כשהיית ילדה קטנה?" דמעות הציפו את עיניי, החדר הסתחרר עלי. כל שביקשתי לשכוח הציף את ליבי, ראשי וגופי. 

 ש.צ. מצמח (הפרטים המלאים שמורים במערכת) 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative