גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
אני והשיר שרליה של חוה אלברשטיין
אני והשיר שרליה של חוה אלברשטיין.
נולדתי בשנת 1939 במרוקו. 
בשנת 1953 עליתי ארצה במסגרת עליית הנוער. היינו חבורת נערים שעשו את דרכם תחילה ממרוקו לצרפת. שהינו תקופת הכשרה במחנה מעבר ששמו קון דה רנאס. במחנה המעבר למדנו מעט עברית עם מורות לעברית, שהגיעו במיוחד בשבילנו  מישראל. המפגש עם השפה ולימוד המנהגים המתאימים ליושבי הארץ רגשו,  אותנו, הנערים שיצאו לסוג של הרפתקה. האוירה, שספגתי וההכשרה,  שארגנה את המידע ואת הציפיות,  העלו את המוטיבציה שלי לעלות לישראל. 
 
בתום ההכשרה בקון דה רנאס הגיע היום הגדול. 
עליתי על אונייה בדרך לארץ הקודש.  ההפלגה לא היטיבה עם נערים ונערות רבים ורבות ,שחשו במהלכה תחושת בחילה ויותר מזה. היתה תחושה של פרידה. פרידה מנוף תרבות. פרידה מהבית, מהמשפחה. פרידה לצורך עלייה. 
הגענו לחופי חיפה לפנות בוקר העיר נראתה במלוא הדרה מחוף הים. היה זה יום ללא ערפל – והרגשנו שחיפה מחכה לנו, מחבקת אותנו, מזמינה אותנו כמו אומרת – ברוכים הבאים נעריי. 
 
ירדנו מהאונייה לאדמת הארץ,  לחופה של העיר חיפה. הלב שלי כמו עמד להתפוצץ. נענינו ופעלנו על פי ההנחיות שנתנו לנו , המדריכים הגדולים שלנו. מנמל חיפה עלינו על רכבים גדולים. משם נסענו מספר רגעים קטן אל הלא נודע, אל הלא מוכר. הדרך, המרגשת לאורך חוף הים של חיפה למקום שנקרא "שער עליה". 
 
מרגע שרגלי נגעה באדמת העיר חיפה, התחלתי לשמוע ולהקשיב לשפה העברית. עוד בקון דה רנאס ניסיתי ללמוד את השפה , שנשמעה לי זרה באופן נעים. נהניתי להאזין לשפה על אף שלא הבנתי אף מילה. לא הצלחתי להבין מתי מילה מתחילה ומתי מסתיימת .  
בשער העלייה עברנו תהליך רישום ובדיקות רפואיות. בתהליך זה גם חולקנו להכשרות ברחבי הארץ, לרוב בקיבוצים ומושבים שם נזקקו לזוגות ידיים חזקות שיעבדו ויסייעו להאכיל את העם אשר יושב בציון. תחושת שליחות , תרומה ונתינה אחזה בנו, הנערים שעזבו את ביתם, את הוריהם, חיים שלמים נותרו מאחור במטרה לחיות חיים מלאי משמעות, עשייה ובעיקר התחלה חדשה. 
אולם כל המחשבות, הרגשות והתחושות התנפצו להן עת התבקשתי יחד עם חלק מחבריי לעבור טיפול מוזר ולא נעים, טיפול נגד מחלה... מחלת הגזזת. לזה לא ציפיתי. על טיפול מסוג זה לא סיפרו לי בהכשרה. 
 
אני זוכר שנכנסתי לחדר כמו חדר אחיות שם גזזו לי את השיערות עד הקרקפת. אחר כך מרחו לי על  הקרקפת משחה דביקה ותלשו את השיערות שנותרו צמודות לקרקפת. תחושת כאב, זרות וחוסר אונים מילאה את גופי וראשי. 
הייתי קרח לחלוטין. והמחשבה הראשונה שעלתה בראשי היא מילה אחת – אמא. 
לו ראתה אותי אימי ברגעי הראשונים על אדמת ארץ ישראל -  וודאי היתה נבהלת. אני בטוח שלא היתה שולחת אותי לכאן. 
אחרי יום  חיכיתי בתור יחד עם פעוטות, ילדים, נערים ובוגרים, עד שהכניסו אותי לחדר מעט חשוך. נאמר לי בשפה העברית שלא הבנתי ובעיקר בשפת גוף ברורה - לשבת על כסא. לעצום עיניים. מעל ראשי המסומן עמדה מכונה שברבות השנים ובמרחק הזמן אני מבינה שהייתה הקרנה. היום אני חושב שזה מזכיר לי פעולה של מיקרוגל, ביתי, שנמצא ברב מטבחי הארץ. בדיעבד היתה זו מכונה להקרנות נגד מחלת הגזזת. אחרי הטיפולים נחלשה רוחי ונחלש גופי. 
 
חלק מחבריי עזבו לקיבוצים ולהכשרה. נותרתי עם אחדים מהם בשער עלייה. בהמשך התגלגלתי להתגייס לצבא. עברתי הכשרה מקצועית. הצבא חיבק אותי וסייע לי ללמוד עברית ולהרגיש שייך. 
השנים חלפו. התקדמתי. שכחתי מטיפולי ההקרנות שקיבלתי בנערותי נגד מחלת הגזזת.  
לאורך השנים אחד השירים האהובים והמרגשים שנצרתי בליבי היה שרלייה של חוה אלברשטיין. השיר הזה הזכיר לי "מאין באתי" וחיזק את "לאן אני הולך". מעניין, בעודי כותב אני חושב על כך, שבשיר "שרלייה"  לא מוזכרת מחלת הגזזת או טיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. 
התחתנתי, גידלתי ילדים, הקמתי בית בישראל. חָברתי לבני משפחתי שעלו ארצה בשנות ה – 60 היות ו בשנת 1956 פסקה פעילות העלייה לארץ. 
 
ופתאום, בעודי בפנסיה, סב לנכדים ונכדות הוא הופיע. לא הזיכרון אלא גידול סרטני סביב האוזן. ביום בהיר אחד. נשמטה אדמת הקודש תחת רגליי. הגידול גרם לי לבעיות שמיעה שהלכו והחריפו עם השנים. בעיית השמיעה השפיעה על מצבי הנפשי. 
ואז הזיכרון הכואב מטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת טיפס ועלה לו במרומי הזיכרון אותו דחקתי לפינה חשוכה בראשי. חששתי לשתף את עצמי במחשבות הללו. אז על אחת כמה וכמה את זוגתי וילדיי.  
 
למרות תחושת הבושה וחוסר האונים מול הזכרונות, העזתי. כינסתי את בני משפחתי וסיפרתי להם את שעברתי עת עליתי לארץ. הקרחת, טיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת. שיתפתי בתחושותיי. השיחה קרבה ביני ובין בני משפחתי. מעט בכינו. מעט צחקנו. והסברתי להם כי הגידול ופגיעתו באיכות חיי מקורו בטיפולי ההקרנות שקיבלתי נגד מחלת הגזזת. 
מכאן ועד הגשת תביעה על ידי כלתי עו"ד הדרך היתה קצרה. והדרך ללבבות בני משפחתי אף היא היתה קצרה והרחיבה את ליבנו. 
ש.כ. (הפרטים המלאים שמורים במערכת) 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative