גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
חברות לנצח עם ובלי גזזת
עליתי ארצה יחד עם משפחתי וישבו אותנו במעברת תל עדשים שם כידוע גרנו באוהלים. זו היתה תקופה אחרת. תקופת שיא העלייה. לא היה איפה לשכן וליישב אותנו, העולים החדשים והיטלטלנו על פי דרישת המדינה. האמנו שהמדינה רוצה את טובתנו. 
לאחר תקופה העבירו אותנו ליד גניגר באותו אזור שמוגדר כיום כעמק יזרעאל.    
למדנו, חברתי ואני,  יחד בכיתה א' . היום הראשון בכיתה א' היה היום הראשון של ההיכרות ביננו. מאז אנחנו חברות בלב ובנפש. אלוהים חיבר ביננו. בפירוש הוא ולא אחר... 
שתינו ילידות שנת 1946 בעיראק. 
בבית הספר בו למדנו היתה אחות בית ספר. היא נהגה להרכיב משקפיים, לבשה חלוק לבן. היא היתה בעלת צמה בהירה וארוכה, שעמדה דום במרכז גבה. 
כיד המקרה, האחות,  היתה בקשר הדוק ויומיומי עם אימי. בני המשפחה הכירו אותה ולמעשה היא היתה יד ימינה . 
אני זוכרת אותה כבת בית אצלנו. וכשהייתי רואה אותה בביתנו, זה היה טבעי. 
היינו 4 ילדים , יתומים מאב, שנפטר בטרם עת והוא בשלהי שנות השלושים לחייו.
לאחר מותו אמא התקשתה להתאושש והאבל "שאב" אותה אליו. אחות בית הספר היתה מסייעת ותומכת באימי. 
הבנים, אחיי, פנו לדרך הפראות . חיפשו לאורך השנים דמות אב ומשלא מצאו היו חסרי שקט ומרגוע לנפש. עד היום, לצערי,  הם רגזניים ועצבניים.   
באחד הביקורים של אחות בית הספר בביתנו, ראתה שאני ואחי הגדול, נדבקנו במחלת הגזזת בבית הספר. 
היא נבהלה ומיד טרחה ליידע את אמא. 
היא הבטיחה לאמא שתטפל בנו במסירות כדי שנחלים במהרה ולא נדביק במחלה את 2 האחים הצעירים בבית וחס וחלילה שלא נדביק אותה. 
עם מחלת הדיכאון של אמא, חוסר האונים, החיים במחסור בכל היבטי בחיי רק מחלת הגזזת- היתה חסרה. מחלת הגזזת  היתה כמו עננה אפורה וכבדה שנוספה להכביד ולהעיב על חיינו ועל  ביתנו. 
מחלת הגזזת הייתה עבורי נקודת מפנה בחיים קשים.
אחות בית הספר ליוותה אותנו קבוצות- קבוצות  לטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. 
אני זוכרת שנאלצנו לנסוע רחוק לזמנהוף, מרפאה במרכז תל אביב . הנסיעה אז נראתה לנו כיציאה מהבית – בכל זאת 4 אחים . היה זה שינוי מרענן. סוג של בריחה ממציאות חיים. 
אבל הסתבר שזו היתה בריחה לגיהינום על פני האדמה. אדמת ארץ הקודש. 
תחילה הגענו למקום שבעיניי ילדה , היה נראה גדול. 
אני זוכרת ילדים רבים עומדים, יושבים ובעיקר בוכים בתורים וטיפולים . לא ידעתי מה הסיבה לבכיים. עד שנכנסתי לחדר שבו עשו לי שעווה בראש. מיד הצטרפתי למקהלת הבוכים והסובלים.  אני זוכרת שצרחתי ובכיתי בשביל כולם. לא הפסקתי לבכות. 
נותרתי לאחר הטיפול עם קרחת . אז פכו לי על הראש יוד בצבע צהוב-כתום תחושת השריפה שאזה בראשי היתה א י ו מ ה ! הרגשתי שהציתו לי את הקרקפת וכל הגוף שלי בוער יחד איתה. 
לא הפסקתי לבכות. 
עם הבכי , הדמעות והנזלת הכניסו אותי לחדר ובו שמו מכשיר על הראש. 
המכשיר חימם לי את הראש והרגשתי לא טוב. הדמעות לא פסקו מלזלוג. מרב בכי עיניי התנפחו ובקושי ראיתי את דרכי. נשמתי את אומללותי. 
בסוף אותה יום ארור , חזרתי הביתה בוכה וחסרת אונים. 
הראש שלי בער ושרף וסבתא לקחה אותי על גבה והחלה לרוץ  ברחבי המעברה , כדי שהרוח הקרה תצנן את הראש שלי. הדמעות שלי לא פסקו מרדת מרב כאב וחוסר אונים. והתחושה שסבתא עושה כמיטב יכולה כדי לדשמח, לסייע לי ואף היא נותרת חסרת אונים. 
הסיוט הזה עבר על חברתי  הטובה. היא הלכה לטיפול יום אחרי. היא עברה סיוט זהה.  לשמחתי, חברתי לאורך השנים, לא סבלה כמוני . אך היא היתה עדה להתנהלות הקשה שלי בחיי. עת ברחתי מהבית מתוך חשש שאמא או סבתא ירצו לטפל בראשי הפצוע, הכואב והדואב. 
חברתי ואני לא צריכות לדבר על "הגזזת" או על הילדות. אנחנו חושבות , מתבוננות זו בעיני חברתה ויודעות. יודעות מה עברנו. יודעות את הכאב והשלכות הגזזת על חיינו. 

שנזכה לשנים רבות  של חברות אמת ,
נחגוג, נרבה נינים ובני נינים. 
ונמשיך לדבר בשתיקות . 


ש.א. עפולה (הפרטים המלאים שמורים)    

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative