גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
בלפרדה – ברתיחה – סידני עלי
מעבר ממדינה  למדינה הוא קשה. 
עלייה לארץ ישראל היתה קשה לכל העולים מהעלייה הראשונה ועד היום. ולא חשוב אם זו עלייה לגאלית או בלתי לגאלית. אם מקבלים סל קליטה או לאו. 

ערב העלייה לארץ ישראל כשהרוחות נשבו בכיוונים לא בטוחים התבקשנו לעבור טיפול נגד מחלת הגזזת
תחילה, אחותי עברה טיפול ,כשהיתה פעוטה בת 3 שנים. אני הייתי בת 6 שנים. אני זוכרת שהיו לה פצעים דוחים על גבי הקרקפת. היו אלו פצעים מוגלתיים. ואמנו ז"ל גזזה לה את השערות עד שהיתה קרחת. היה זה רגע קשה מאד לאמא. מחד נחרדה ממראה אחותי ומאידך חששה לבריאותה וכמו שהנחו אותה  - כך פעלה. אחר כך נסעה איתה לבית החולים ושם עשו לה מספר טיפולים במכונה החשמלית, והסבירו לאמא שהטיפול במכונה החשמלית יעלים את הפצעים של מחלת הגזזת. לאחר תקופה הבריאה אחותי ופסקה מטיפולי ההקרנות נגד מחלת הגזזת. 

ואז... למרבה ההפתעה - אני נדבקתי במחלת הגזזת. הריטואל חזר: אמא גזזה לי את השיער ובכתה. בהמשך  לקחה אותי לטיפולים עם חשמל. הייתי קרחת תקופה. עברתי את סבל הטיפולים וגדלתי כילדה ללא שיער. לאחר מספר הקרנות נגד מחלת הגזזת הודיעו לאמא – שהבראתי. שמחה גדולה אחזה בה ובבני המשפחה. לכבוד בריאותנו נערכה חגיגה והושקו כוסות "לחיים". אך צחוק הגורל היה שהדבקתי שוב את אחותי - שהחלה בסבב שני של טיפולים נגד מחלת הגזזת. שוב קרחת. שוב פצעים של הגזזת על גבי הקרקפת . שוב טיפולים בהקרנות וחשמל בראש נגד מחלת הגזזת. 

אחרי שאחותי הבריאה – סוף סוף הגשמנו חלום ועלינו לישראל.  כעבור שנתיים צמח שיערה וגם שערי ולאמא רווח. לא לזמן רב... 
עלינו לארץ ישראל  10 בני משפחה, 2 הורים, 7 אחים ו-סבתא, אמא של אבא. הגענו בטיסה .  
כולנו, כל העולים שירדו מכבש המטוס , נעמדו התבוננו סביב כלא מאמינים וירדו על ברכיהם ונישקו את האדמה עליה עמדו. לא ניתן לתאר במילים באף שפה את ההתרגשות שאחזה בלבנו . לאחר ההלם הראשוני, ארגנו, זירזו וכיוונו אותנו לעלות על משאית כדי להביא אותנו במהרה  למקום מושבנו החדש – ה מ ע ב ר ה !
בדיעבד אני יודעת שעזבנו את בלפרדה , ברתיחה, עיראק,  בעקבות אירועים אנטישמיים. אבא היה גאה בעצמו שהעז לחלום ולהגשים ולהביא אותנו בריאים ושלמים לארץ חמדת אבות. אולם, למרות השמחה וההגשמה היו אלו 5  שנים קשות.  

משנת  1951 ועד 1956  אלו שנים הזכורות לי לרעה. נכנסנו למעברת סידני עלי, השייכת לאזור המוניציפלי של העיר הרצליה. 10 נפשות, בגילאים שונים, צרכים שונים, חלומות שונים  נפשות כבויות דרות במעברה, פתוחה, חשופות לפגעי מזג האוויר, אז... היו  - 4 עונות השנה,  לאורך 5 שנים. הגשם והרטיבות ואין! אין!  לאן לברוח. השמש הקופחת ממעל ללא מנוח, האוויר העומד, הזבובים המעיבים. הלילות החמים ללא צינה. המחסור באוכל. במים. ב-חשמל. לא די בהתמודדות האישית , בנוסף,  היו שם עולים מארצות העולם שהתקבצו ובאו.  וכמה מעוררת חמלה העובדה שלא יכולנו לשוחח זה עם זה,  לא ידענו שפה פרט לשפתנו. לאט לאט בקשיים עצומים למדנו את העברית והפסקנו לסמן עם הידיים. וראינו את קיצה של תקופת בבל. 

אבא,זכרנו לברכה, שנפטר מלב שבור , היה עבורי דמות להערכה. הוא הרגיש משמעותי, כשהיה איש עמיד בעיראק. עבודתו והצלחתו הכלכלית והחברתית אפשרה לנו, להתגורר בבית רחב ידיים,  בשכונה של אנשים אמידים כלכלית, עם העיראקים – הערבים. ביחסי שכנות טובים. אבא דאג לאפשר לנו השכלה טובה בבית ספר ערבי והיה בעל מעמד הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית. אולם בארץ הפך לאיש ממורמר. עצוב. מדוכא ובעיקר לא היה נעים לשהות במחיצתו. הוא לא הצליח להתפרנס כלל ומצבנו המשפחתי היה גרוע.  

תודה לאל , שאנחנו הילדים ובעיקר הבנות, שהצלחנו להזדקף, ללמוד ולהצליח בארץ הקשה הזו. גידלנו ילדים וכיום אנו מגדלות את הנכדים. 
מי ייתן ונהיה בריאות וללא השפעות בריאותיות של מחלת הגזזת על חיינו. 

צ.ז. נתניה (הפרטים המלאים שמורים במערכת )

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative