גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
לקנות קרח עם גזזת

גם במשפחתי יש מנפגעי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת.

בשנה האחרונה, בעקבות פרסומים, תוכניות טלוויזיה ורדיו ותמונות נוסטלגיות.

אבא נזכר.

הזיכרונות מציפים אותו.

לעיתים עם דמעות המציפות את עיניו.  

הזיכרונות עולים מתקופת ילדותו, זיכרונות מבית הוריו, זיכרונות בצבעי שחור לבן וספיה.

 

באחד הביקורים בבית הורי זה קרה.

 

אני זוכרת שהיה זה יום רגיל , יום של פקקים, מזג אויר אופייני לעונה, לא היו דיווחים מיוחדים  בתוכניות הרדיו, המוזיקה שהתנגנה לא אפיינה דבר ממה שהולך לקרות בביקור אצל אבא.

לא ידעתי שביום השגרתי  הזה אבא ייפתח בפניי את סגור ליבו.  

 

התיישבנו, כהרגלנו,  לשתות תה בכוסות גבוהות, שקופות עם עיטור מוזהב. כוסות אלו מסמלות עבורי בית.

אבא החל מספר על קורותיו בעלייה לארץ:

הוא עלה לארץ עם הוריו, אחיו, אחיותיו וסבתא. כמובן שהגיעו גם דודים ובני דודים משני הצדדים. הם השתדלו תמיד להיות יחד. בילדותו זוכר משפחה גדולה.

מיד עם העלייה ארצה הביאו אותם לשער העלייה שם קיבלו מספרי תעודות זהות, חיסונים, בדיקות רפואיות ועוד.

לאחר מכן, המשפחה שוכנה במעברת רמלה.

הם הגיעו בקיץ, בזמן החופש הגדול כשאבא שלי היה כבן 10 .

באחד הימים החמים לקחו את אבי לבדיקה של הראש,  שנעשתה על ידי אחות ורופא שהגיעו למעברה. הוריו הופתעו לטובה מכך שיש במעברה רופא ואחות ובירכה את הארץ.

באה לברך ותצא מקללת.

האחות בדקה את ראשו של אבי והחליטה שעליו לעבור טיפול הגד גזזת.

איש מבוגרי המשפחה לא ידעו עברית ובטח לא ידעו מהי מחלת הגזזת. האחות סימנה עם הידיים לאמו ולקחה אותו איתה.

אבי חלה בפוליו בעודו פעוט. בעקבות המחלה הפך נכה, רגלו האחת קצרה מהשנייה ולכן התהלך בצליעה אופיינית לו.

אימו חשבה שלוקחים אותו לטיפול רפואי מתקדם -  ברגל הקצרה וחשבה שלאחות תהיה - תרופת פלא לתקן את רגלו. ההפך המוחלט קרה וגרוע מזה -  הוא חזר עם קרחת.

דמעות עולות בעיני אבי עם הזיכרון.

נוצצות עיניו ולא משמחה. מזיכרון עצוב של כאב.

הוא סיפר שלמעשה נלקח לטיפול נגד מחלת הגזזת למרות שכלל לא חלה במחלת הגזזת.

הוא זכר , שהכניסו אותו לחדר ובו מרחו לו חומר חם – שורף,  מרֹב חום על גבי הקרקפת. לאחר מכן – תלשו את שערות ראשו והוא הרגיש שמרב כאב הוא עומד להתעלף.

כילד לא בריא, הרגיש שכוחותיו אוזלים מרמת הכאב.

לאחר מכן בעודו מתהלך מסוחרר מכאב נלקח לחדר שבו עשו לו חשמל. לחדר הזה הוכנס והראו לו בשפת גוף שאסור לו לזוז. ועליו לעצום את עינו. הוא הרגיש תחושת חום בקרקפת וסחרחורות בלתי פוסקות. לאחר סיום ההליך הטיפולי הוצא בקושי רב מהחדר והרגיש כי הוא עומד בפני עילפון.

הוא מספר ומשתתק.

אבי נזכר בריחות הרעים, בתחושת הכאב הבלתי נסבל, ברגעי הבדידות שאין הורה שיושיע שיאמר מילה טובה,  בשפת אימו,  שהותירה אותו מסוגר בחומות נפשו בתוכן חש מנוכר לסביבה.

לאחר הטיפול המסחרר והמבעית הוחזר להוריו ושאר בני המשפחה. על ראשו תחבושת ומשחה מבצבצת מכל צד כאילו היתה קרם על עוגה . עיניו מושפלות ואימו החלה מקללת את רגע העלייה לארץ. היא הרגישה שנלקח למקום לא טוב מקום שפגע בו.

החיים היו קשים גם אז. היה נהוג בכל הבתים , שההורים דרשו סיוע ועזרה מהילדים לתפעול המשפחה הגדולה ולכן לכל אחד ואחת היה תפקיד בבית.

אבי משתתק ונזכר.

"אנחנו , הילדים בבית,  הינו בעלי תפקידים - שותפים להתנהלות ולתפקוד הבית שכלל ניקיונות, קניות בשוק, סידור הבית,  סיוע בבישול למשפחה גדולה, כביסה על כל תהליכיה.

התפקיד שלי היה – קניית קרח וסחיבתו."

הוא הסביר לי שתחילה היה עליו להביא אישור לקניית קרח, קראו לזה "רישיון לקרח" על פי תוכנית התקצוב המוכרת לכולם בשם "צנע" . היות ואבי הצליח בקבלת רישיון זה, נשלח על ידי אביו להביא רישיון לנפט ששימש לבישול על פתיליות. אולי חשב אביו שהרישיון ניתן לבנו הצולע על נכותו או אולי כי ידע להתבטא היטב מול אנשי הרשויות.  

למרות שאבי היה נכה והתקשה בהליכה  נשלח 3 פעמים בשבוע,   על ידי אביו להביא קרח כפי שהיה נהוג - במטרה לשמור על טריות מוצרי המזון המועט שברשותם. היה זה מזון ספור וקצוב לבני המשפחה.  הוא נזכר בתחושת האכזבה שאחזה בו כשהרגיש סחרחורות וכאבי ראש ולא ידע איך יאמר לאביו כי אינו יכול לעמוד במשימת הקרח שנתן לו היות וחש ברע. בנוסף, התבייש לצאת מהבית עם תחבושת על ראשו. הוא התלבט מה לעשות והרגיש שהוא עלול לפגוע ברגשות אביו ובעיקר עלול לאכזב אותו.

היו יחסי יראה וכבוד אז בין הורים וילדים.

הוא החליט להתחלף עם אחיו בתפקידים ולקח על עצמו שותפות שלא מצריכה יציאה מהבית. וכך היה תקופה.  באחד הימים כשאחיו הלך לסייע לאב המשפחה עם השמע צלצול הפעמון של  מוכר הקרח, הבין שעליו לצאת מהבית במצבו הפיזי, הבריאותי והנפשי ולהביא קרח לבני המשפחה.

הוא לא ישכח את תחושת ההשפלה שחש. תחושה של חוסר אונים ובושה גדולה.

הוא הרגיש שהכל מסתכלים עליו ועל מצבו ובתוספת על צליעתו.

מאז הטיפול נגד מחלת הגזזת ,  הרגיש שהוא הילד ה"פחות" במשפחה.

בשבילי אבא שלי הוא – "הכי-הכי" .

 

 

י.ל (הפרטים המלאים שמורים במערכת)

 

 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative