גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
ההיסטוריה של הגזזת


אני אוטוטו בן 90 .

משחק ברידג'. אני אלוף משחק הברידג'.

יש לי זיכרון מצוין למרות גילי. או יותר נכון... למה שחושבים על זיכרון בגילי.

זיכרון מצוין יותר משל החבר'ה הצעירים,  שרצים ממקום למקום חסרי שקט. הראש שלהם כל היום בתוך הפלאפונים שלהם. מחזיקים במכשיר הזה כאילו היה אלוהים. 

הזיכרון שלי  קיבל "פינה" מיוחדת עבור בתי האחת והיחידה. אותה אני אוהב אהבת נפש ויותר.

"הפינה" המיוחדת הזו שמורה לאירוע נוראי שעברה בתי כשהיתה פעוטה כבת שנתיים. פעוטה זהובת תלתלים. חייכנית. שפתיה ורודות וכולה תמימות וחוכמה. 

אני זוכר מצוין את הטיפול נגד מחלת הגזזת שעברה בתי. זוכר היטב!

זוכר את הכאב, חוסר האונים ותחושת האשמה שלוותה טיפול אכזר זה.

זוכר הכל.  

זוכר שהיה עלינו להגיע מזיכרון יעקב עד למרפאת זמנהוף, בתל אביב,  לטיפול נגד מחלת הגזזת.

נסענו באוטובוסים העמוסים לעייפה.

ללא מזגן.

הנוסעים הרבים היו לחוצים להגיע לעבודה בזמן. אנשי עמל כפיים.

החיים היו קשים בתקופה הזו.

התפרנסו בקושי רב.

אשתי עבדה כגננת ונאלצה ללכת ברגל לעבודה מרחק הליכה גדול.

אני עבדתי קשה, לא כמו היום במשרד, במזגן.

הילדה היתה כבת שנתיים. פעוטה.

לקחתי אותה לטיפול נגד מחלת הגזזת.

פצעים מילאו את ראשה. זה היה נורא. היא היתה אומללה.

לקחו אותה לחדר ועשו לה קרחת.

עשינו טקס פרידה ואמרנו יחד שלום לתלתלים הזהובים.

אחרי כן מרחו משחה על הראש. וחבשו בתחבושות על הראש.

זיכרון ריח המשחה לא מש מזיכרון חוש הריח שלי.

האנשים, מדובר היה באחיות ורופאים,  שעשו את הטיפול בהקרנות- "קרעו" אותה מהידיים שלי כדי לקחת אותה לחדר של ההקרנות.

בתי הקטנה, היחידה, צרחה ובכתה.

ליבי בכה יחד איתה.

עד היום, כשאני נזכר,  אני שומע את הצרחות הללו. ואני  מרגיש שהדם קופא בגופי.

השהייה שלה בחדר ההקרנות נגד מחלת הגזזת  , לבד, היתה עבורי כנצח.

כשאני נזכר, אני חושב שאולי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת ארך 5 דק' עבורי היתה תחושה שהטיפול נמשך 50 דק' או 5 שעות.

אני זוכר שלקחתי אותה לטיפולים 3 פעמים אולי 4 פעמים.

הסיוט שהחל באוטובוסים, נמשך בהגעה למקום הטיפול, קריעה של בתי מידַי והחזרה הארורה הביתה.

כן, אחרי הטיפול נגד גזזת  לא נגמר הסיוט. אני זוכר היטב.  

אחרי הטיפול לקחתי אותה לאכול במסעדת פועלים, בתל אביב.

רציתי שתשתה משהו, גזוז, להחזיר את הצבע לפניה. היא לא הסכימה להכניס כלום לפה. חשבתי שתאכל אפילו משהו מתוק שישמח את ליבה. לא הסכימה להכניס דבר לפה.   

הנסיעה חזרה הביתה – היתה אף היא ארורה.

בתי הקטנה והאהובה לא הרגישה טוב.

האוטובוס עמוס האנשים. הריחות של האנשים אחרי יום עבודה.

כולם חוזרים הביתה מהעבודה הקשה. מבקשים לעצמם רגע של שקט. רגע של מנוחה. לבד עם עצמם בתוך ההמון.

הנסיעה הארורה שארכה שלוש שעות של נסיעה היתה מלווה בבכי האינסופי של בתי האומללה. בתי החייכנית בעלת השיער המתולתל והזהוב בכתה ללא הפסקה,  ללא מרגוע לנפשה הכאובה וראשה הדואב.

האנשים העייפים באוטובוס הסתכלו עליי. הם לא הבינו למה הילדה בוכה ללא הפסקה.

עיניהם נפערו בשאלה – על מה אומללה פעוטה זו?  

 

 

חלפו 60 שנה מאז הטיפולים.

היסטוריה שלמה של מדינת ישראל אני זוכר.

ומעל הכל – אני זוכר את  ההיסטוריה האישית והקשה של הבת האהובה שלי. ההיסטוריה של הגזזת.

 

מ.ק (הפרטים המלאים שמורים)

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative