גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
שקט! גזזת

שקט! גזזת

ההורים שלי עלו לארץ מתימן.

ניתן לנחש בקלות -  איפה שיכנו אותם?

תשובה ידועה מראש – כמובן בראש העין!

בראש העין היה מחנה עולים ורובם היו עולים מ- תימן.

אצלנו לא הלכו לרופאים או בית חולים הכל נעשה בד' אמות.

נולדתי -  על "מיטת סוכנות", מיטה שהוריי קיבלו מהסוכנות היהודית עם עלייתם ארצה.

כשנולדתי כל השכנות היו מסביב אימי כולן מסייעות, מביאות, מנקות, מסדרות, מחממות  ובעיקר הן היו כח נשי תומך, במקרה שלי "תומך לידה" על משקל "תומך לחימה".

היה זה חוק בל יעבור, חוק בלתי כתוב אך ידוע ומוכר לכל  ש- לא הולכים לרופא או לבית חולים.

למה?

כי היה ידוע בראש העין מקטן ועד גדול כי מי שהולך – לא בטוח שיחזור.

החוק הבלתי כתוב מניסיונם של אחרים שנכוו ונפגעו – היו ילדים מראש העין שהלכו, מסיבות שונות  לראות רופא- ולא שבו.

אצלנו בראש העין כבר משנות ה – 50  ידעו היטב – חייבים להיזהר מן הממסד .

משפחות שלמות שגידלו ילדים ולא ראו רופא.

היום בעידן "רופא אונליין" נשאלת השאלה הטבעית: "אם מישהו לא הרגיש טוב איך עזרו לו? מי איבחן אותו? " והתשובה הכל כך טבעית ליושבי ראש העין היא - היו מביאים אותו לסבתא הזקנה מימין או זו משמאל. לא הולכים לרופאים.

הסבתא היתה רוקחת תרופה מעלים, שיקויים ותפילות וברוך ה' – כולנו הבראנו.

מחלה אחת – מחלת הגזזת – היתה מחלה בעייתית לכאורה. הדסה, ירושלים, היתה אחראית על הטיפול נגד מחלת הגזזת במערך הארצי. היא יזמה הקמה של בית חולים לילדים ולידו מכון רנטגן שייעודו היה מיגור מחלת הגזזת.

שנה אחרי הולדתי נסגר מכון הרנטגן ומי שנדרש לטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת נסע למחנה שנלר, בירושלים.

מחנה שנלר שנקרא גם בית הנוער לילדי המעברות, שימש כמתחם מחנה בריטי צבאי.

מסתבר שביקרתי במחנה הזה , אמא לא הסכימה לספר לי דבר בעניין.

"שקט ילדה" , היא נהגה לומר לי בכל פעם שהתחלתי לשאול על עברי. עברי הרפואי.

היו לי המון שאלות שנותרו ללא תשובה.

למה רק לי  יש שיער כזה?

למה ככה נראית ומרגישה  הקרקפת שלי?

למה אני יוצאת דופן מבין האחים והאחיות שלי?

למה אני היחידה שסובלת מכאבי ראש ולילות לבנים?

אמא השתיקה אותי.

"שקט!".

"על תדברי על הקרקפת שלך אחרת יהיה יותר נורא.

לא לדבר על השיער.

את עושה עין הרע.

שקט. הס. "

ככה התנהלה השיחה שלי עם אימי זיכרונה לברכה. אמי לא הסכימה לספר לי מה קרה לקרקפת שלי.

כל השנים אמא השתיקה אותי בעניין השיער שלי.

כל השנים הייתי עם שיער דליל, בוכה בלילות מכאבי ראש, לא מצליחה לישון יותר משעה וחצי בלילה.

במהלך השנים התחתנתי עם בעל אשכנזי. הוא היה היחיד שהקשיב לאבי שסיפר את סיפור חייו.

אנחנו 7 ילדים, אף אחד מאיתנו לא טרח להקשיב ולא היה מסוגל להקשיב.

סבלנות איננה מנת חלקנו.

היינו טרודים בענייננו. לא הטנו את אוזננו אליו. וכעת היחיד שיכול להעיד עבורנו , עבור כולנו, לספר בעבודות השורשים של ילדינו ונכדינו הוא בעלי. וכמו שאנחנו קוראים לו במשפחה – האשכנזי היחיד במשפחה.

לימים נודע לי כי יש תמונה שלי במוזיאון "מורשת יהדות תימן".  בתמונה אני נראית מגולחת שיער ועטופה במטפחת. כנראה, אחרי טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת שעשו לי ולא סיפרו לי מעולם.

הבושה והחוק הבלתי כתוב גרמו לכך שלא רצו לספר לי אודות מחלת הגזזת בה חליתי ובעיקר אודות הטיפולים בהקרנות נגד הגזזת.

שתיקה ודממה.

אימי לקחת את הסוד אל הקבר.

למרות הסוד, לא ויתרתי. הלכתי לוועדה במרכז הלאומי לפיצוי נפגעי גזזת. שם הוכרתי כנפגעת גזזת וקיבלתי פיצוי.

זהו – כבר לא סוד.

אני יודעת הכל.

יודעת ולא מתביישת.

(ז.ל הפרטים המלאים שמורים )

 


נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative