גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
גזזת וחנות " תנובה"


פחד וחרדה הם מנת חלקי מהטיפולים בהקרנות שקיבלתי בילדותי נגד מחלת הגזזת.

עליתי ארצה בשנת 1949 במבצע "מרבד הקסמים" שהעלה אותנו, יהודי תימן, ארצה. אחרי חודשיים במחנה עולים  בראש העין שיכנו אותנו במעברת תלפיות, ירושלים.

העלייה עוררה אצלנו קשיים רבים, קשיי שפה, פרנסה, מקום מגורים , חינוך ועוד. עלינו ארצה משפחה של 8 נפשות , סבתא זקנה ואב חולה. 4 שנים אחרי העלייה אבי האהוב נפטר .

הממשלה ,בתקופתו, רצתה לסייע לנו במצבנו הקשה ונתנה למשפחתי זכות ל"חנות" של חברת "תנובה" , "תנובה" של פעם ייצגה את הישראליות, הצבריות, עבודת הכפיים, היחד.  לעולים החדשים היו תלושים לרכישת מצרכי מזון,  אמנם היו אלו מצרכים דלים שכללו לחם, גבינות , חלב, סוכר וקמח עפ"י משקל.

לצער המשפחה , פרנסה לא היתה בחנות . להיפך , החנות הקשתה על משפחתי היות ולתחזק אותה נדרשו  עבודה רבה למרות מיעוט הקונים ובעיקר מיעוט מצרכי המזון שנמכרו בה . הסיוע של המדינה היה ,עבורנו, בור ללא תחתית עבורנו . שכרנו יצא בהפסדנו.  

במהלך ההתעסקות המשפחתית ב"עסק" הודיעו להוריי כי חליתי במחלת הגזזת. רק זה היה חסר להורים שלי בתוך הבלגן של החיים שלהם. הראש שלי התמלא בפצעים מוגלתיים דוחים. אימי שהיתה מטופלת במשפחה גדולה, התקשתה לטפל בי. למרות שאבי היה חולה וחלש הוא נאלץ לקחת אותי לטיפול נגד מחלת הגזזת. באין ברירה ,  לקח אותי למחנה שנלר, בירושלים. שם נפרדתי ממנו , ילדה קטנה ויפה בעלת שיער חלק ובהיר וחזרתי לזרועותיו ילדה קרחת עם עיניים עצובות.  אני זוכרת את מראה המקום – ביתנים ולצידם עצים גבוהים ועלים מרשרשים ברוח. את השיער גזז לי ספר, כל שיערה שנפלה על הרצפה גבתה דמעה מלבי השבור. לאחר שגילחו את ראשי כיסו אותו במטפחת קטנה . לאחר מכן הובילו אותי לביתן ארוך ובו מיטות רבות שסודרו בטור. וגיליתי שאני לא לבד. יש איתי עוד ילדים וילדות מגילאים שונים. נותרתי במחנה כ – 3 שבועות לבד. בלי משפחה.

כל יום בשעה קבועה נעמדנו בשורה ארוכה "...זוגות – זוגות ברא אותם" הבנות עם מטפחות הבנים חבושים בכובעים. בתורות הכניסו אותנו לחדר חשוך בו התבצעו הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. החום ממכונת ההקרנות בראשי היה בלתי נסבל.

לעיתים השיער צמח מהר מדי אז לקחו לתור אחר בו היו מסירים את השיער ע"י מריחת דונג על גבי הקרקפת. הדונג היה לוהט ושרף את הקרקפת . אחרי שהדונג הצטנן תלשו אותו מהקרקפת יחד עם השערות שצמחו. התלישה הזו היתה כואבת באופן שקשה לתאר. תחושת צמרמורת יחד עם תחושה שהעור הקרקפת ייתלש יחד עם השערות ואשאר רק עם גולגולת ללא הגנה עורית.

אחרי הטיפול בדונג וההקרנות נגד מחלת הגזזת שבתי הביתה ועיניי ברצפה, הביטחון העצמי אבד, כאבי הנפש והגוף לא פחתו ולו לרגע. נעדרתי רבות מימי לימוד. ההפך המוחלט מהילדה שהייתי. מהתלמידה החרוצה והחכמה שתפקדה והיתה בין הראשונות נותרתי מאחור ונשארתי כיתה, בהמלצת המורה.

הורי, קיבלו את המציאות. הם לא הטילו ספק. לא ניסו לברר איך קרה שבתם השתנתה ללא הכר. לא נדלקה להם נורה אדומה כשהתעודה משנה שעברה התהפכה לחלוטין מהשנה שאחריה. לא התבוננו וראו שהילדה החייכנית שכחה לחייך.

יחס המורים והתלמידים אלי הינו כוויה שלא תחלים לעולם. הלעג המלווה בכאב הלב היו מנת חלקי.

בעקבות הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת והמצב הנפשי בו הייתי שרוייה כתוצאה ממנו , התחלתי לסבול כאבי אוזניים קשים שליוו אותי בוקר ולילה. אימי שכבר הפכה לאלמנה התקשתה לטפל בי. היה עליה לעבוד לפרנסת המשפחה, לטפל בכל הנדרש במשק הבית וגם לרוץ איתי בין הרופאים השונים . לאחר ביקורים תכופים אצל הרופאים כשאף אחד מהמכובדים לא הבין שעברתי טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת הוחלט שעליי לעבור ניתוח באוזניים. לא ברורה הסיבה אך הרופאים החליטו להוציא לי גם את השקדים במהלך אותו ניתוח. הניתוח השאיר את אותותיו בי. נותרתי חרשת באוזן שהסבה לי כאב רב ומתמשך.

בעקבות הניתוח טופלתי בכדורים שגרמו לי לנפיחות גופנית . במושגים חברתיים הייתה "קרעה" יעני שמנה ובעלת שער שצמח באופן מוזר. במושגים של עולים חדשים הייתי שְֹבֵעה.

במושגים שלי הייתי בעיקר עצובה.

 

ב.ג (הפרטים המלאים שמורים במערכת)

 

 

 

 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative