גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
רציתי להגיש תביעה של נפגעת גזזת.

 רציתי להגיש תביעה של נפגעת גזזת.

מעניין כי ...אחת השאלות שנשאלתי היתה – האם יש ברשותי תמונות מתקופת הטיפולים בהקרנות נגד מחלת הגזזת. תקופת הצנע בארץ צרובה בגופי ובנפשי. היתה זו תקופת הדלות. היינו עולים חדשים בארץ שלא האירה פנים. הדאגה של ההורים,  היתה בראש וראשונה לקורת גג ולדאוג שהבטן לא תקרקר. לא תמיד צלחו בעניין האוכל אז בוודאי שלא יכלו להרשות לעצמם לאחוז במצלמה ובטח שלא לפתח התמונות , בתקופה שגם הפיתוח לא היה עניין שבשגרה או עניין זול. ומי החזיק אז "חדר חושך"? יחי תקופת הטלפונים הניידים!

 האמת, שאני תוהה מדוע לא טרחו לצלם אותנו, ילדים, ללא משפחות במהלך הטיפולים נגד מחלת הגזזת. ובמחשבה שנייה , אני מבינה, שלא כל כך רצו לתעד את "האירוע ההיסטורי" הזה. שמבחינתי זהו אירוע טראומטי שלי ושל בני משפחתי.

אני לא כל כך בטוחה שלו הייתה בידיי תמונה שלי במהלך הטיפולים או אחריהם כשאני מסתובבת עם קרחת ועליה מטפחת. אולי הייתי "מעלימה" את התמונה במהלך החיים כשהנשמה שלי יורדת שאולה. אולי הייתי קורעת אותה ברגעי שפל רגשיים כשאני מבכה על מר גורלי. 

אני זוכרת שכדי שאגיע לטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת היה זה מין סוג של ציד. ידענו שמחפשים ילדים, ילדי עולים כדי לערוך בדיקה ולאסוף אותם עם טנדרים לבנים.  לקחו אותנו כמו עדר של ילדים. היתה תמימות של ההורים בכלל ומול הממסד בפרט. ההורים האמינו שהמדינה, הממשלה יודעת כל וברצונה לסייע ולפעול לטובת התושבים ובעיקר העולים החדשים והוותיקים. אך בתחושתי כיום, מתקופה אחרת, הממסד ניצל את תמימותם וחוסר הידע ובעיקר את חוסר האמצעים של העולים, את חוסר היכולת לתקשר בשפת המקום וחוסר הניסיון שלהם פה בארץ.

לדאבוני, לא באמת לוקחים אחריות על הילדים והילדות שעברו טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת מטעם המדינה. תביעת הגזזת היא מין תביעה שלא באמת יכולה לכסות על הכאב רב השנים. החרדה והפחד המלווים אותי במשך כל השנים עת הפכתי מנערה, לאשה, לבוגרת לאדם מבוגר-קשיש. כל נקודת חן שמופיעה על גופי, מגוון הנגעים הרבים שהסרתי מהקרקפת. הנגעים שנשלחו לביופסיה. וההמתנה לתוצאות הביופסיה וההבנה ששוב, שוב יש לי נגע סרטני. הפחד שגובר עם השנים., החשש מפני גידול ממאיר גדול יותר ו... לא גידול על גבי הקרקפת אלא במקום הרה אסון.  

שנים שאני מתביישת במראה שלי, בשיער הדליל בקרקפת המביישת. אולם, לא יכולה לשים שום דבר על הראש מסף רגישות גבוה. כל נגיעה בקרקפת כמו מחשמלת את ראשי. ומחזירה אותי מיד לטיפולים בהקרנות , החשמל, נגד מחלת הגזזת. במהלך השנים, חברות קרובות שראו את קשיי הציעו לי לחבוש פיאה . אני יודעת שהפאות היום מאד יפות, נראות טבעיות ושודרגו מאז שנות ה – 80 אבל הקרקפת שלי כל כך עדינה שמעט זיעה גורמת לי לפריחה וגירוי לא נעימים.

 

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative