גזזת-העמותה לאיתור נפגעי גזזת
גזזת בעליית הנוער

אני יליד  שנת 1939,מרוקו. 

נולדתי לתוך מלחמת העולם השנייה. לאורך שנות המלחמה הוריי עשו כמיטב יכולתם כדי להציל אותי, להאכיל  אותי, להלביש אותי , לחנך ולגדל אותי בצילה של מלחמה. הם דאגו לכל צרכיי בעת כה קשה. ככל שאנחנו מתבגרים כך אנו מבינים שמלחמה היא עניין נורא. כל חיי הוקרתי את הוריי  על גבורתם על אף שכפעוט לא הייתי מודע למאמציהם הרבים באותן השנים.

לשמחתי, מלחמת העולם השנייה השיבה להורי  את זהותם היהודית  ביתר שאת. זהות זו עוררה אותם לצאת לפעולות אקטיביות כדי לעלות לארץ ישראל. בשלב זה כבר הייתי בן 6 .

הורי כנראה ידעו שמתקיימת פעילות שקטה תחת הרדאר  ולכן אבי, שהיה איש ענו ולא מלומד חיפש עם מי ליצור קשר כדי לזרז את העלייה לישראל. הישועה הגיעה דווקא מהכיוון שלי. הייתי ילד  פעיל בתנועת נוער יהודית. לעיתים הפעולות בהן נפגשנו , חבריי ואני, התקיימו באופן גלוי ולעיתים ביקשו מאיתנו לפעול בחשאיות גמורה. חשאיות שהפרתה – דינה– גזר דין מוות – לא פחות.

במפגשים בתנועת הנוער החלו מדברים איתנו על עלייה לישראל. לארץ הקודש. ידעתי שהורי עניים וידם אינה משגת ולכן לא סיפרתי להם דבר על כך. אולם באחד הימים פגש המדריך הגדול שלנו את אבי ושאל אותו האם יוכל לחתום לי ? אבי לא ידע במה דברים אמורים ולכן ביקש ממנו הסברים. המדריך הגדול הסביר לאבי שקיימת אופציה שאעלה לארץ ישראל אבל לא עם בני המשפחה אלא לבד. המשיך והסביר שמדובר בפעילות של עלית הנוער, שהיתה גוף שמטרתו להעלות בני נוער לישראל, בני נוער שייַשבו את הארץ, יבנו, ילחמו, יקימו, יעבדו בחקלאות ויסייעו בכל הנדרש בארץ.  

אבי שאהב אותי כמו שאוהבים בן בכור, היה בדילמה גדולה.  מחד הוא ביקש את האלוהים בתפילותיו בכל בוקר וערב שנעלה לארץ ישראל ומאידך חשש להיפרד ממני מתוך פחד קיומי אמיתי - אנושי שלא יראה אותי עוד לעולם.

הדילמה הזו  לא נתנה לאבי מנוח ואף הדירה שינה מעיניו. התהפך בלילות על משכבו ולא מצא לו שקט.

אבא רצה עבורי את הטוב ביותר אך לא ידע אם זה הטוב ביותר שיוכל לתת לי. אבי קיבל החלטה קשה והסכים שאעלה לארץ ישראל.

אחרי שעליתי לתורה וחגגו לי בר מצווה שהיתה מעין מסיבת פרידה, התארגנתי לעלייה לישראל, עברתי הכשרה ולבסוף עליתי ארצה ואני בן 14 שנה.

כשהגעתי לארץ עליה , למדתי, חלמתי ואותה דמיינתי הייתי בהלם כי לא כך תיארתי את ארצי.

החלה מסכת מתסכלת שלא הבנתי את פשרה. לא יכולתי להאמין שכך המדינה מתייחסת לאוהביה ולחולמים עליה.

מיד נשלחתי למקום שנקרא – "שער עלייה".

ב"שער העלייה" התאספו כל העולים כדי לקבל מספרי זהות, כסף, בגדים. אבל גם שם מחקו חלק בזהות שלהם- לרובם שינו את השם הפרטי או את שם המשפחה או גם וגם.

היה זה הרגע הראשון בו נפגע אמון העולים .

מבלי להסביר לי ומבלי שהבנתי מה מתרחש נשלחתי לטיפול נוראי נגד מחלת הגזזת .

לא, לא ידוע לי שחליתי במחלה כלשהי בדרך ארצה או חליתי במחלת הגזזת.

אבל קיבלתי טיפול.

הטיפול נגד מחלת נגזזת היה פרוצדוראלי, כמו סרט נע. נכנסים לחדר וממנו יוצאים בשיער גזוז. אחר כך מרחו מן חומר דביק על הראש. החומר  הדביק היה חם,  לוהט על הראש. ואז הסיוט הוציאו את הדבק אחרי שהתייבש והרגשתי שהראש והמח שלי עוד רגע נפרדים מהגוף.  

אחר  הסיוט הזה – נכנסתי לחדר בו נשארתי  לבד . התיישבתי בו  על כסא, חששות מילאו את ליבי , בעיקר חששתי מכאב. למרבה ההפתעה הטיפול בחשמל,  במכונה על הראש לא כאב אך התחושה הכללית היתה לא טובה. החזקתי עצמי כל הזמן שלא לבכות, בכל זאת נער , אחרי בר המצווה שלו.

אחרי הטיפול אני זוכר שחבשתי כובע לאורך תקופה. הכובע היה פיתרון לתחושת הבושה להסתובב עם קרחת. זה לא היה מקובל כמו היום שהחבר'ה הצעירים הולכים עם קרחת ובשנים האחרונות מגדלים ומעצבים זקנים אופנתיים למרות הקרחת.

בנוסף, אני זוכר משחה שמרחו לי על הקרקפת היתה זו משחה מסריחה להפליא.

הטיפול בחדר הבדידות, כך קראתי לחדר הטיפול בהקרנות עם המכונה חזר על עצמו מס' פעמים. אחרי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת הרגשתי מאד לא טוב.

הייתי נער צעיר,  לבדו בארץ חדשה .

בכל רגע שחלף מאז עלייתי ארצה , הרגשתי את הגעגועים מתפשטים בכל חלקי ליבי. לא יודע אם בחירתו של אבי היתה בחירה טובה – לשלוח אותי לבדי.

אבא רצה עבורי את הטוב ביותר. האם הטוב ביותר מתחיל בגרוע ביותר? בטיפול נגד מחלת הגזזת ?

לצערי, הורַי לא הספיקו לעלות ארצה.

לשמחתי לא ראו אותי עם קרחת אחרי הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת, כשאני חיוור, מסוחרר וחלש.

לצערי, לא ראו אותי גדל להיות גבר, חיָל, בן זוג אב ווודאי שלא סב.

כיום כשאני אב וסב אני שואל עצמי: האם גם אני הייתי שולח את בני  לארץ זרה עליה חלמו יהודים רבים ואליה התפללו 2000 שנות גלות? האם היה לי את האומץ לפעול כך? או אולי, טיפשות?

השאלה  הזו עולה בליבי ובמחשבותיי בלילות ללא שינה, וככל שאני מתבגר המחשבות על הנושא הולכות ועולות יותר ויותר .

 

א.ר (הפרטים המלאים שמורים )

נפגעי גזזת | מטרות העמותה | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לעמותה לאיתור נפגעי ההקרנות נגד מחלת הגזזת 
מס' עמותה: 58-052-716-6 

קידום ע"י Seo Creative