|
|
|
נולדתי במרוקו בשנת 1955 ועליתי ארצה בשנת 1956. הייתי בן שנה כשהיטלטלתי עם בני משפחתי בדרכים לא דרכים כדי להגיע לישראל. משפחתי סיפרה לי שהגענו לחיפה והעבירו אותנו ליישב את העיר עכו, עיר נמל בצפון הארץ. |
| להמשך >> | |
|
|
|
נולדתי בלוב, בקהילת עמרוץ' בשנת 1944.
נולדתי אחרי קרבות עזים בשטחה של לוב, אלה היו חלק מקרבות, שהתנהלו במלחמת העולם השנייה ולאחר כיבוש נמל טריפולי על ידי הבריטים. |
| להמשך >> | |
|
|
|
נינתי כותבת עבודת שורשים.
החלטתי הפעם – שלא אשתוק! לא אשתוק ואספר את קורות חיי בהם אשלב גם את חיי בצל הגזזת של אחותי.
אני זוכר הכל – זוכר ולא שוכח. |
| להמשך >> | |
|
|
|
עליתי לישראל ילדה בת 8 והפכתי ברגע אחד לאישה.
עשינו דרך ארוכה ממוסול, שבמרכז העניינים כיום בעקבות דאע"ש, דרך בגדאד, עיר הבירה, אליה נסענו ברכבת. לעלייה לישראל חיכינו וציפינו בבית כנסת. |
| להמשך >> | |
|
|
|
יש סיפורים שנשמעים לא מציאותיים, כמו הסיפור שלי.
הסיפור הבא הוא סיפור חיי.
בזמן שאני מעלה אותו הכתב אני לא מאמינה שאכן אני היא הדמות הראשית של הסיפור. |
| להמשך >> | |
|
|
|
נולדתי במרוקו בשנת 1952.
משפחתי ואני עלינו לארץ בשנת 1955, הייתה זו "עלייה מהירה" כיוון שהתעורר חשש בקרב היהודים כי השערים ייסגרו ולא יוכלו לצאת את מרוקו. הסוכנות היהודית פעלה במהרה והצלחנו לעלות ארצה.
|
| להמשך >> | |
|
|
|
יצאנו למסע שקראתי לו יציאת מצרים שלי: יצאנו ממצרים באונייה והגענו לאיטליה למחנה מעבר, ברינדיזי, ומשם עלינו ארצה באוניה.
לאחר שבשעה טובה והרבה התרגשות הגענו לחופי חיפה "העמיסו" אותנו על משאיות והסיעו למעברת בית שאן. למעברה הגענו בשעות החשיכה. |
| להמשך >> | |
|
|
|
חליתי בגזזת- אולי בדרכים לא סלולות, ואולי באוניה, אולי נדבקתי מחבר או חברה אולי... מה שבטוח שחליתי בה בדרגה הכי קשה.
לכן הטיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת היה ארוך, מייגע ומחליש. מחליש פיזית וגם נפשית. |
| להמשך >> | |
|
|
|
בטיפולים נגד מחלת הגזזת תחילה הורו לנו לשבת על כסא כדי שיגלחו את שער הראש. מרחו לנו מעין משחה כמו שעווה על הראש שהפכה את הקרקפת לצהובה ותלשו את שערות הראש, זה כל כך כאב שיצאנו שינינו מהטיפולים עם עיניים אדומות ובולטות.
|
| להמשך >> | |
|
|
|
העלייה שלנו מעיראק, שוכנה תחילה במעברות בדרום הארץ במקום שכוח אל. קמנו בבוקר וראינו חולות: חול מצפון לדרום וממזרח למערב. אנחנו הילדים התרוצצנו בין הררי החולות האינסופיים וכמו ילדים – היינו מאושרים.
לאחר תקופה של חוסר מעש הן של המבוגרים והן של הצעירים במעברה, הודיעו לנו שעלינו לעבור להתגורר בעיר באר שבע. אספנו את חפצינו המועטים ונסענו במשאיות פתוחות אל עבר בית חדש. |
| להמשך >> | |
|
|
|
|
|